"דברים שלמדתי מרומי"

את רומי הכרתי אחרי שנתיים בצה"ל. אחרי שהודחתי בבושת פנים מהגדוד בשל "תקרית בטיחותית חמורה ומסוכנת, שאופן הטיפול בה ודרך תפעולה בעת ההתרחשות אינם עומדים בקנה אחד עם ערכי הקצין בצה"ל". קצין המיון בתל השומר אמר לי מילים כמו "תפקיד מטה", "קרבה לדרג מקבלי ההחלטות" ו"הזדמנות לראות את הדברים מפרספקטיבה רחבה יותר". אני לא האמנתי, ידעתי שצה"ל מגלגל אותי מכל המדרגות, קיוויתי שלפחות אנחת על הרגליים. ואכן, צה"ל החליט לזרוק אותי במפקדה נטושה בצפון, בסיס של יומיות שכינס אליו בעיקר חיילים מאזור הגולן והעמקים וקצינים בדרגות מספיק גבוהות בשביל לקבל רכב צמוד. ואני, מ"מ צעיר מהמרכז, מצאתי את עצמי מבלה את הערבים הקרים בבסיס שומם שנותרה בו רק כיתת כוננות עם חיילים חסרי מזל. ורומי, גם רומי הייתה ישנה בבסיס הזה.
רומי שירתה כמורה חיילת בבתי ספר באזור גבול לבנון, ומכיוון שגם היא גרה באזור המרכז הפתרון הנפלא של חיל החינוך היה לשלוח אותה למפקדה הנטושה שאליה נשלחתי גם אני.
עמדנו ביציאה מחדר האוכל מתחת לגגון, גשם זלעפות ניתך על האספלט המלוכלך, ושאריות בדלי סיגריות החלו לצוף על פניו. רומי הסבירה לי שמאז שעלתה לתיכון רצתה לשרת בתפקיד הזה, ואפילו כשקצין המיון הסביר לה במשך שעות שהתפקיד שמור לחיילות מאזורי הצפון והעוטף, ושעדיף לה בתור תושבת המרכז להיות מש"קית מילואים בקרייה – היא התעקשה, וקיבלה.
כיתת הכוננות קפצה לבדוק איזה עמוד חשמל שהעלה גיצים בגדר ההיקפית, ואנחנו נשארנו לבד, מחכים לגשם שייפסק. היא שלפה מהכיס הקדמי דף לבן מקופל ברישול, והחלה מעיינת בו. מעבר לכתפה ראיתי שמדובר במשוב על שיעור שהעבירה, ושהייתה חתומה עליו קצינת חינוך בדרגת סגן. היא קראה בריכוז את המילים שנכתבו בעט כחול ודק, עיניה מתאמצות לקרוא את הכתוב תחת האור הדל שבקע מהמנורה בתקרת הגגון.
"יש לך אש?" שאלה, בעוד היא מקמטת את דף המשוב לכדור לבן קטן.
השבתי בחיוב, למרות שאני לא מעשן. כלומר אני מעשן רק עישון פסיבי, ולכן מחזיק אצלי מצית לכל מקרה שבו אצטרך לעזור למעשן אקטיבי בצרה. הופתעתי מכך שהיא מעשנת, משום מה לא חשבתי שהיא הטיפוס. אך היא לא שלפה סיגריה, אלא הציתה בתנועה זריזה את הכדור שהיה דף משוב לשעבר, וכשהאש אחזה בכולו השליכה אותו בתנועה אלגנטית אל מעבר למחסה הגגון, שם מצא את מקומו בתוך שלולית הרפש. הוא בער עוד כמה שניות, לנגד עיניי המשתאות, עד שכבה. הסתכלתי עליה בפנים שואלות, והיא הושיטה לי בחזרה את המצית שלי.
"השירות הזה, וגם החיים האלה בעצם, קצרים מדי מכדי שנבזבז אותם בלנסות להצליח בדברים שאנחנו לא מוצלחים בהם, רק כי איזה מישהו עם ארון או שניים אמר ככה". אמרה, וזרקה מבט חטוף אל כתפי המעוטרת בדרגת סג"ם בלויה. אמרה והלכה. בראשי עוד הידהדו המילים של המג"ד שלי, המילים שצרח עליי בלשכה המאולתרת שלו בקו שתפסנו בשומרון. הוא דיבר על חוסר מקצועיות, חוסר אחריות, בינוניות, קבלת החלטות לקויה, זלזול בחיי אדם, הצעקות התערבבו עם קול טיפות הגשם על הגגון. בעודה מתרחקת, אדישה לגשם ששטף אותה, התחלתי להבין שקיבלתי את השיעור הראשון שלי, בסדרה של שיעורים שלמדתי מרומי.
השיעור הבא הגיע כמה חודשים אחר כך, לאחר תקופה ראשונית של הסתגלות והבנה של המקום החדש הזה שצה"ל שלח אותי אליו. היה לי קשה בתחילה להבין שמדובר בבסיס צבאי, לאור העובדה שלאחר השעה 14:00 כבר אין נפש חיה במסדרונות למעט מפקדים בכירים שעדיין הייתה להם טיפת מחויבות. ואני, שלא הייתה לי הפריבליגיה לחזור למרכז כל יום נאלצתי לקום מדי בוקר במיטה צבאית מתפרקת, רק בשביל לחזות בכל אותם חיילים ברי מזל נכנסים אחרי השעה תשע בבוקר עם רכבם הפרטי בש.ג.
לא יכולתי להתלונן, ידעתי שמצבם הרפואי או הכלכלי לא מאפשר שירות בבסיס סגור, וכי אופי השירות בסופו של דבר מיטיב עימם ועם צה"ל. אולם, הציפייה שלי הייתה לראות איזושהי מידה הכרת תודה והבנה של המזל הגדול שהיה להם בשיבוץ. במקום זאת, נוכחתי לגלות שמדובר ב"חזירי ת"ש" במלוא מובן המילה. לא הייתה להם טיפת הערכה לעובדה שהם עובדים 4 שעות עבודה ביום, ולא צל של מושג או הבנה שבצה"ל הגדול חיילים לא רואים את הבית במשך שבועות. הם היו מתווכחים על כל תורנות מטבח שנוספה, מאיימים בקבילה בכל פעם שהתעכבה היציאה שלהם הביתה, וניצלו את העובדה שמדי יום ביומו חזרו הביתה כדי לבלות פעמיים בשבוע בביקורופא ולקבל ימי מחלה. מצאתי את עצמי בוקר אחד מתווכח עם חייל עקשן במיוחד, בעודו שולף מכיסו פטור אחר פטור, מסביר לי בזחיחות על כל אחד מהם. כשהבנתי שלחייל כנראה יש קרוב משפחה שהוא רופא צבאי, אחרת לא הגיוני שיש לו גם פטור מעבודה מאומצת וגם פטור מישיבה ממושכת מול מחשב, שאלתי אותו בתמימות מה הוא עוד עושה בצה"ל, אם הוא למעשה לא כשיר לשום פעילות שיכולה לתרום למערכת.
הפנים שלו השתנו בבת אחת, נראה שהוא נעלב פתאום ממה שאמרתי.
"מה זאת אומרת? אני רוצה לסיים שירות, חשוב לי לתרום למדינה שלי."
פה התפוצצתי לגמרי. התחלתי לצעוק עליו כמו שמעולם לא צעקתי על חייל. אני לא זוכר בדיוק מה אמרתי, רק שדיברתי על החיילים במחלקה שלי בגדוד. על כך שהם יצאו למעצרים לילה אחר לילה, וכאשר מישהו נפצע הוא היה מסרב לקבל טיפול כדי שלא יחמיץ את הפעולה הבאה. אמרתי לו שתרומה למדינה זה לתת את מה שאתה יכול גם אם קשה לך, ושהוא צריך להתבייש שהוא קורא למה שהוא עושה בצה"ל 'שירות', כי במצב הנוכחי צה"ל משרת את המטרות שלו.
התברר לאחר מכן שצעקתי על החייל הלא נכון, ושהמפקד שלו הוא מפקד הבסיס בכבודו ובעצמו, שהתעקש להעלות אותי משפט "גם אם אין סעיף תלונה שמתאר את מה שעשית".
יצאתי אחרי המשפט לארוחת הערב, עותק של הטופס בידיי. לקחתי לעצמי אוכל והתיישבתי מול רומי, שהפכה כבר לחלק קבוע מהנוף בשעות האלה בבסיס.
היא הושיטה את ידה ולקחה את הטופס ממני, והחלה לקרוא את עדותו של החייל, שתיאר די במדויק את המילים שצרחתי עליו.
"לפחות קיבלת רק אזהרה", אמרה לאחר שסיימה לקרוא.
"ומה החייל קיבל?" שאלתי בעוקצנות, "ניצחון, ועוד פטור – פטור מלשים עליי **ן", רומי נאנחה.
"ומה אכפת לך?", היא אמרה והחלה לפנות את צלחתה, "זאת העבודה שלו, לעשות כמה שפחות ולהרוויח כמה שיותר."
היא קמה, אבל ראתה שאני עדיין לא מבין את השיעור.
"והעבודה שלך היא לגרום לו ולשאר החיילים לעשות יותר," היא שבה אל השולחן ונעמדה מולי, "אבל לחנך אותם, ולגרום להם להרגיש מחוברים לצבא ולרצות לעשות יותר, זאת לא העבודה שלך, זה כבר צריך לבוא מהם." אמרה ופנתה לעבר היציאה מחדר האוכל, שערה הבהיר והמתולתל מתבדר ברוח שחדרה דרך הדלת הפתוחה. רומי לימדה את השיעור שלה, והשאירה אותי עם שיעורי הבית.
חוץ מהעבודה שלי עם החיילים, הייתה לי עוד הרבה עבודה. השילוב של היותי מפקד צעיר עם העובדה שאין לי האפשרות לצאת הביתה בכל יום גרמה לשעות העבודה להתפרס על פני כל היממה, ולהיות הכתובת לכל המשימות העודפות בבסיס. הייתי מפקד כיתת הכוננות ברוב ימות השבוע, הייתי שיחת הטלפון הראשונה של כל מפקד שהתעוררה לו בעיה בשעות הערב, הייתי כרית הצעקות של כל החיילים שנשארו בבסיס בגלל ריתוק או תורנות וספגתי את כל הכעס שלהם על המערכת. מצאתי את עצמי שולח מיילים בשעות הקטנות של הלילה, מקבל בכל יום תחומי אחריות נוספים וכבר לא מצליח להבדיל בין המשימות במסגרת תפקידי והמשימות שהופלו עליי בידי מפקדים אחרים. עשיתי הכל ברצון ומוטיבציה מלאה, כי ככה למדתי ורציתי להיות משמעותי כמו תמיד, וגם כי ידעתי שאני צריך חוו"ד טוב כדי לחזור יום אחד חזרה לגדוד.
כשהחודשים התקדמו העבודה רק הלכה וגדלה, כבר לא הייתה לי שעה מוגדרת ביום שבה נטשתי את המשרד, אלא רק תחושת הסחרחורת שהגיעה קצת אחרי אחת בלילה וסימנה לי את סופו של היום. קיוויתי שהם יראו את העבודה הקשה שלי, ויניחו לי מדי פעם לנפשי. אך חוץ מחיוכים של הערכה במסדרונות וטפיחות על השכם לא קיבלתי מהם שום נחת. בימי חמישי הייתי עולה לאוטובוס מותש, באפיסת כוחות, זורק את התיק על המושב ונרדם כמעט מיד, מודה על 48 שעות של מנוחה. כשהגיעה ההדממה השנתית של היחידה שמחתי והתרגשתי באמת, כמעט כמו ההתרגשות לפני הדממה בגדוד. כל כך שמחתי שלא היה לי אכפת לתת עוד יום של תורנות בכיתת כוננות לפני שאצא לחופשי. בלילה שלפני היציאה נשארתי שוב עד מאוחר לסגור קצוות לקראת ההיעדרות שלי. ניקיתי את המשרד פעם אחרונה ופניתי לצאת. שיחת הטלפון הייתה מפתיעה בשעה כזו, אך משהו בה לא הפתיע אותי באמת. סגן מפקד היחידה על הקו, ידע שאני בבסיס, סיפר משהו על ביקורת מיד לאחר ההדממה, צורף דחוף ומבצעי לתיקוף תיקי הבטיחות והגנת המחנה, הוא סומך עליי, יודע שזה יבוצע, לא משנה כמה זמן זה ייקח. וניתק.
נשברתי, התפרקתי. צרחתי במשרד, דפקתי את הראש בקיר ובעטתי ברגליים של השולחן. שברתי את פחי הזבל, מעיף שאריות של חטיפי אנרגיה ומנה חמה לכל עבר. היכיתי באגרופיי בקיר עד זוב דם, משאיר סימנים על השולחן. נשכבתי על הרצפה, בכיתי והתנשפתי בחרדה, ידעתי שאיש לא ישמע.
ככה רומי מצאה אותי. שכחתי שהדממה בצה"ל אין פירושה חופש לתלמידי היסודי, שכחתי שהיא עדיין בבסיס.
"תלכי, בבקשה." ביקשתי חלושות. אחרי הכל היא עדיין חיילת ולא יכולתי להרשות שתראה אותי ככה.
היא התיישבה לידי, מנגבת בעדינות עם נייר טואלט את פרקי אצבעותיי ואת מצחי המזיע. היא שאלה למה אני לא בחופש, וסיפרתי לה, סיפרתי לה הכל. על המשימות שלא נגמרו, על המפקדים שניצלו כל שנייה ורגע מזמני, על החופש שהייתי אמור להיות בו היום, ועל החופש שהייתי אמור להיות בו מחר וכבר לא יהיה חופש. ישבנו שם דקות ארוכות, עד שהיא התחילה לאסוף את הזבל שהתפזר, ואני הלכתי להביא סמרטוט ולנקות את כתמי הדם. סיימנו לנקות, יצאנו מהמשרד ונעלתי את הדלת. פניתי לאחור להמשיך בדרכי לחדר, אך היא עמדה מולי וחסמה את דרכי.
"מנוחה וחופש לא נקבעים בתאריך של הדממה מטכלית או בחתימה על על ימי חופש," היא הושיטה את ידה לעברי ונגעה עם אצבעותיה במרכז החזה שלי, "חופש אמיתי מתחיל בפנים."
כרגיל, רומי צדקה בשיעור הזה, לצערי עד היום קשה לי ליישם אותו.
משהו בי נכנע לעובדה שחופש אמיתי לעולם לא יגיע אלא אם אקח אותו, ופשוט קיבלתי על עצמי את העול שכולם העמיסו על כתפיי הצנומות. בתקופת הכניעה הזו, גיליתי שהדבר היחיד שמאיר לי את הימים האפורים היה הזמן איתה.
ההמתנה מורטת העצבים לארוחות בחדר האוכל שהיוו מקום מפגש עבורנו, החיפוש של המבט שלה או התלתלים הבהירים, הכמיהה לחיוך שלה, כל אלה התעצמו ככל שטבעתי בים של עבודה ועבדות. הערבים שבהם ידעתי שרק אני והיא נמצאים בבסיס, הדחף הבלתי מוסבר לעלות במדרגות למגורי הבנות. ההליכות שנהגה לעשות מסביב לבסיס הקטנטן שהתחילו ופסקו לאחר שעה קלה, ולאחר מכן המשיכו ביתר שאת בעודה מתרוצצת לי במחשבות עד שעייפתי גם אני. והכאב, הכאב שבידיעה שאני קצין והיא חיילת, ולכן כל קשר בינינו לא יתקבל בעין יפה על ידי אף אחד. את השיעור הזה כבר למדתי, תמיד דיקלמו לי "אהבה זה כואב", משפט חצי אמיתי חצי רמיזה מינית. אבל רומי דייקה אותו – "אהבה היא כאב". אף אחד חוץ מרומי לא הבהיר לי שזו ברירה – לאהוב או לכאוב. לבחור לזרוק את הכל ולשכוח מכל מה שיגידו ולאהוב, או לא לוותר על כלום ולכאוב. למשך הרבה זמן בחרתי לכאוב, לא רציתי למצוא את עצמי מסתבך שוב עם נהלי הצבא הנוקשים, פחדתי לאבד את המעט שצברתי בחודשים הקצרים שלי שם. חודשיים תמימים נעתי בין תקווה לייאוש, בין התקווה שמשהו ישתנה לבין הייאוש כאשר דבר לא השתנה.
עד שלפתע הבחנתי בדרגות סמל על זרועותיה, והתקווה ניצחה. השחרור שלה לא רחוק, וכיוון שהוא מתרחש בקיץ במהלך החופש הגדול אושרה לה חופשת שחרור ארוכה מהרגיל. ברגע אחד הכאב קיבל תאריך תפוגה, והוא היה קרוב. ידעתי שברגע שתעזוב את הבסיס לא יהיה שום דבר שיגביל את הקשר בינינו. היא גם גרה במרכז, לא רחוק ממני. דמיינתי את עצמי חוזר אליה בסופי השבוע, במדי א' ודרגות, והיא מחכה על המדרגות ברגליים יחפות ומכנסיים קצרים, שערה כבר לא אסוף לקוקו אלא מתפזר לכל עבר, תלתלי זהב נוצצים באור השמש. דמיינתי את הכל, ורק חיכיתי לרגע שאוכל להפוך הכל לאמיתי.
בערב שלפני העזיבה שלה, שוב עמדנו מחוץ לגגון של חדר האוכל, הפעם לא ירד גשם. הייתה רוח קלה, היא לא הבינה למה נתקעתי בכניסה והציעה שנעבור לספסל הסמוך. הדרך לספסל נדמתה לנצח, ולרגע אחד חשבתי שאולי עדיף שלא לשאול כלום, אולי אין לי סיכוי. אני עדיין אותו אפס, אותו אחד שהודח מהגדוד, שנשפט אצל מפקד הבסיס, הזונה של כל המפקדים, שק החבטות של כל החיילים בבסיס. רעדתי.
זה מגיע לי, דמיינתי שוב את התמונה שלנו מחובקים. אחרי כל מה שעברתי, זה מגיע לי, הייתי בטוח בזה.
התחלתי בלספר כמה היא הייתה משמעותית עבורי בחודשים הראשונים בבסיס, איך שהרימה אותי למעלה בשעות הקשות שלי. הסברתי לה שכל עוד היא הייתה חיילת כאן, לא יכולתי לעשות דבר ורק לכאוב, אבל מכיוון שעכשיו היא משתחררת, ואנחנו גרים קרוב אני יכול סוף-סוף לבחור לאהו-
צחקוק קל שלה קטע אותי, "האמת שזה קצת מביך" היא אמרה בחיוך, "כאילו מביך בשבילי, לא בשבילך. עם כמה שהתקרבנו פה בבסיס אף פעם לא סיפרתי לך…"
ואז היא סיפרה לי על החבר שלה, שהכירה בשנת שירות לפני הצבא, שגר לא רחוק מהבסיס והיא לפעמים מבלה איתו סופ"שים. היא סיפרה שהוא לוחם בצנחנים, ותוך כדי הביטה בבוז קל על הכומתה הכתומה שנחה על כתפי. היא המשיכה לספר ולהתנצל, אבל אני כבר שקעתי בדמיונות שלי. שוב היא על המדרגות יחפה, שוב השיער מפוזר, מי שמתקרב אליה בחיוך עם ירכית וכומתה אדומה הוא בחור שאת פניו אני לא רואה. הם מתחבקים ארוכות, מתנשקים בעדינות מעוררת קנאה, היא מורידה לו את החולצה והוא מלטף את צווארה, הם נופלים יחד אל המיטה, והנה שניהם עירומים, היא יפה ונשית והוא חסון וגד-
"אתה בכלל עוד מקשיב? על מה אתה חושב?"
"אני חושב שלמדתי עכשיו שאין אהבה בעולם".
"אל תהיה מצחיק, ברור שיש אהבה בעולם".
היא אמרה ומבטה נדד מעלה לכוכבים שנצנצו בשמיים, ידעתי שהיא חושבת עליו. וזה שוב כאב, רק שהפעם לא הייתה בחירה, הכאב הגיעה בלית ברירה. זה כאב בחזה, אבל לא בצד שמאל, איפה שאומרים שנמצא הלב, זה כאב באמצע החזה, איפה שנחה הדיסקית שתלויה על צווארי, איפה שרומי נגעה בי אז בלילה מחוץ למשרד. הבטתי אליה, מבטה בוהה בנקודה לא ברורה בשמיים, בוודאי שהיא חושבת שיש אהבה בעולם.
רומי צדקה, יש אהבה בעולם. זה טיפשי לחשוב שאין, עם כל מה שקורה פה. ובכל זאת אני עדיין חושב שזה מגיע לי. שאחרי כל שעברתי בבסיס הזה, מגיעה לי אהבה.
רומי הבינה שאני לא מתכוון לדבר עוד וקמה מהספסל, לפני שהלכה הסתובבה אליי והביטה אליי את המבט האחרון שאי פעם הביטה בי. היה בעיניה עוד שמץ מהאהבה הזו שחשבה עליה רק רגעים ספורים קודם לכן, והיה בהן עוד משהו, משהו לא ברור, אולי מתנצל מעט.
המבט שלה דייק את מה שאמרה, דייק למעשה את השיעור האחרון שלמדתי ממנה.
"ברור שיש אהבה בעולם" קולה התנגן בראשי חוזר על מה שאמרה, וממשיך: "פשוט אין מספיק לכולם."