ג׳ו

ריח האלכוהול שנישא באוויר החדר חדר לאפו ועורר בו פחדים וזכרונות ישנים. הצרחות מילאו את ראשו והתמונות של אמו הבוכה ומפוחדת שעה שאביו אוחז את החגורה המוכרת בידו ומתקרב לעברו, עיניו חסרות רגש וריח אלכוהול עוטף אותו. הזכרונות לא הרפו.

ג׳ו רעד וזיעה נטפה על כל גופו. אצבעו נלחצה על ההדק בפחד ובחשש רב, אך ליבו מלא הכעס, הוא שהניע אותו. אמו הביטה בו מהצד מפוחדת ובוכייה, ממלמלת ומתחננת חלושות לבנה האהוב, "אל תעשה את זה, הכל יהיה בסדר. רק תפסיק ותניח את האקדח. לא ככה פותרים דברים." גל נוסף של בכי תקף אותה וצבט את ליבו של ג׳ו, הוא ידע שהוא מאכזב אותה, אבל הרגיש שהוא לא יכול לתת לאדם הרע שניצב מנגדו לחמוק מעונש. לא אחרי הכאב שהוא גרם לאמו. ג׳ו נכנע ליצר הנקמה שבו.

האם החבולה הביטה באדם הנתעב והרגישה שהיא מאוכזבת מעצמה. מהקלות שבה היא נפלה לזרועותיו באהבה עיוורת וחסרת מעצורים. היא הביטה באהבת נעוריה, האבא של ילדה. היא עדיין אהבה אותו, אך הסימנים והצלקות שהותיר לגופה לא הותירו מקום לספק, הוא אדם רע. מגיע לו לסבול. מנגד, היא הביטה בבנה שהיה כל עולמה. וליבה התכווץ למראהו, האשמה תקפה אותה והמחשבות לא הניחו לה. היא זאת שהביאה אותו למצב הזה, בגללה הוא סבל במשך כל ילדותו, הצלקות שעל גופו החלימו אך נפשו ממשיכה לדמם. כך היא מרגישה, שהיא האשמה.

ג׳ו הכעוס לא הצליח למצוא את הכוחות הנדרשים בשביל ללחוץ על ההדק אבל גם לא את אלו הנדרשים על מנת להוריד את האקדח. הוא דרש לכפר על העוול שנעשה לאמו ועל הסבל שכאבה כל השנים. אבל מולו ניצב אביו, זהו האבא היחיד שיש לו ושיהיה לו. הוא הביט בעיניו ושנא אותו. את החדר אפף אותו ריח אלכוהולי שליווה את כל ילדותו. הוא מאמין שאביו מעולם לא אהב אותו.

אימו פצחה את פיה שוב, "ג׳ו אני דורשת ממך להניח את האקדח!", היא אמרה בניסיון להישמע נחרצת וניסתה לחנוק את הדמעות. "אני חייב לעשות את זה! בשבילך. בשבילנו." השיב לה בנה בקול רועד. היא הביטה בו וחשה דקירה נוראה בליבה, היא הרגישה שהיא האחראית למצבו. "אני מצטערת בני, אבל בבקשה הקשב לי", היא התחננה בקול חלש. ג׳ו עצם את עיניו, גופו התכווץ, קולה הכאוב של אמו פילח את ליבו והרפה את גופו כשואב כל טיפת כוח שבו. האקדח נשמט מבין ידיו.

הוא פקח את עיניו והסתכל לעבר אימו. היא נאנחה בהקלה אך המתח עדיין שרר באוויר. היא הביטה בגבר שנהגה לכנות בעלה, בגבר שלקח את הכינוי הזה רחוק מידי וחשב שהיא בבעלותו והוא יכול לעשות בה כרצונו. היא הביטה מבט יוקד ומאשים.
"לך מכאן, ג׳ו תצא מהחדר!" היא הורתה לבנה מבלי להסיט את מבטה.
ג׳ו צעד בכבדות אל מחוץ לחדר, כשיצא מהדלת הוא היסס והסתכל אחורנית, אימו הלכה לכיוון האקדח שהונח על הרצפה. הוא המשיך ללכת והתרחק מהחדר, מותיר את אביו ואמו לבדם.

היא לקחה את האקדח והתקרבה לבעלה. "אתה, זה הכל בגללך! תראה מה עשית! מה עשית לי ולבן שלי! אתה אדם רע ומגיע לך לסבול!" דמעות זלגו על לחייה, שעה שהיא הרימה את האקדח וכיוונה אותו אל חזהו. באותו הרגע שבו הם עמדו אחד מול השנייה, עיניהם נעוצות זו בזו ואין אף אדם בחדר מלבדם, באותו הרגע הוא פצה את פיו לראשונה באותו הערב, "אני מצטער", הוא מלמל כנוע והיא השפילה את מבטה, "אני באמת מצטער על מה שעשיתי לך ולג׳ו. לאף אחד מכם זה לא הגיע, הייתי חמור והייתי הגרסה הגרועה ביותר של אבא ובעל שניתן להיות. סלחי לי, בבקשה". הוא הושיט את ידו אליה כמבקש מחילה, אך ליבה שקפא במהלך השנים לא סלח לו. היא הישירה את מבטה אליו ואמרה לו בכאב, "אם אתה באמת מצטער ועדיין אוהב אותי, אני מבקשת ממך שתיקח את האקדח הזה ותגמור את מה שאנחנו לא הצלחנו, תשים סוף לסבל של כל המשפחה הזאת ולחץ ההדק בעצמך. אנא ממך, עשה זאת." הוא הביט בה, המום למשמע אוזניו. דממה אפפה את החדר דקות ארוכות והכאב צרב לנוכחים בו.
"אוקיי", היא הביטה אליו, "אני אעשה את זה", הוא מלמל בהיסוס. הוא הביט בה מבט אחרון, מבט אוהב. הוא פרץ את קליפת הביטחון שבה התעטף במהלך השנים בעזרת האלכוהול ודיבר אליה בכנות, "את תמיד היית ותמיד תהיי האחת שלי, היחידה שאהבתי והיחידה שאוהב." היא התעלמה מדבריו, הוא פגע קשה יותר ממה שכמה מילים יכולות לרפא. היא פנתה לכיוון הדלת, הניחה את האקדח על הרצפה וסגרה אותו. היא סובבה את המפתח, נעלה את הדלת, התיישבה לצד קיר המסדרון ובכתה.

קול יריות נשמע מן החדר.