גשרים בגרביונים

סימנים כחולים מבצבצים מבעד לגרביונים שלה. הוא לא מבין. הוא עוקב אחריה כל הדרך מהרחוב אל תוך המכבסה. כמה כהים הם כבר יכולים להיות אם הגרביונים לא מסוגלים להסתיר אותם? המקום מלא בריחות של אבקות שונות, זה מדגדג לו בעיניים. מהו צבע העור שלה בכלל? היא לא שמה לב אליו, רק ניגשת למכונת כביסה יחסית מלאה ושולפת ממנה ערימות של בגדים מקומטים. היא גוררת אותם היישר אל המייבש שנמצא ממולה. זה נראה כאילו היא יוצרת גשר של בגדים, מהמכונה אל עבר המייבש. הוא תוהה אילו עוד גשרים ושבילים היא יוצרת, חוץ מהשבילים בגרביונים, כמובן.

היא מפעילה את המייבש, מכניסה מטבע-מטבע ויוצאת לדרכה. הוא לא יוצא אחריה, הוא יודע שהיא תחזור. הוא יודע שהיא הולכת לקנות את הסלט הבריא הזה שלה, שגורם לה להרגיש טוב עם עצמה. הוא בחיים לא יגיד לה שהרוטב יותר שמן מהמבורגר של מקדונלד'ס. מגיע לה להרגיש טוב עם עצמה. וזה לא שהם מדברים, ממילא. הוא מביט במייבש, איך הבגדים שלה מושלכים מצד לצד, ללא רחמים. רובם שחורים ורוב המגבות שלה לבנות, או לפחות היו פעם, כשעוד שכבו בחנות וחיכו שמישהו יבחר בהן.

פיסת בד אדומה מבצבצת לפתע מבעד לגוונים המונוכרומטיים. הוא מתקדם אל עבר המייבש, הוא חייב להביט מקרוב. תחתוני תחרה אדומים הולכים סחור וסחור. הוא לא מבין אם יש בהם חורים או שזוהי הדוגמא. הוא מתקרב אף יותר, הריחות באוויר מחזירים אותו לילדות. הוא יודע שזה לא מהבגדים שלה, לבגדים שלה יש ריח של הבושם של הלילה, כזה שלא יורד, לא משנה באיזה מרכך תשמש. אבל מה אם כן? פעימות הלב שלו משמעותיות יותר כרגע. כשהוא מביט הצידה ורואה אמא עם שני בניה, תחושת אכזבה צפה מעלה אל כיוון הגרון שלו. זה מרגיש כמו צריבה קטנה, אז הוא חוזר במהרה להביט בתחתונים. מה היה עושה כדי רק לגעת בהם לרגע. היא לא נראית באופק. האמא מסיימת לקפל את הכביסה, בזמן שאחד הילדים שלה מתחבא מאחורי מגבת לבנה להפליא, חושב שהיא לא שמה לב.

כשהאמא סוף סוף יוצאת, הוא לוקח צעד נוסף אך משמעותי לכיוון המייבש ופותח אותו בביטחון, ככה לא יחשדו. היא עדיין לא חזרה. הוא תוהה לעצמו מדוע היא מתעכבת, אם היה זה כל יום אחר הוא היה משתגע ומאחר לעבודה בגללה. אבל לא היום. המייבש עוצר ברגע, חלק מהבגדים בוערים מרוב חום וחלקם האחר עוד לח. הוא מפשפש בין ערימות המונוכרומיה עד שמוצא את התחרה האדומה. פיסת הבד שמפרידה בינו לבין האושר. הוא סוגר את המכונה החמה, שכרגע ממשיכה בשלה כאילו דבר לא קרה. הוא מכניס את התחתונים אל כיס מעילו ויוצא, משאיר את ניחוחות הכביסה מאחור.

הוא יוצא מהמכבסה בתמימות, כי זה בכלל לא מוזר לצאת ממכבסה ללא בגדים. הוא היחיד שיודע את זה. ואז הוא רואה אותה. היא מתקדמת לעברו. הוא משתדל שלא לתת לפראנויה להשתלט עליו, הוא מתרכז במדרכה ומכניס את כפות ידיו אל כיסי המעיל, שומר על פיסת התחרה האדומה. היא חולפת כאילו לא ראתה אותו מעולם.

אותו יום, אותה שעה, שבוע אחרי, הוא חוזר עם פיסת התחרה אל המכבסה. היא עומדת מול מכונת הכביסה, לבושה בשחורים כמתאבלת על התחתונים שאיבדה. "היי" הוא אומר ומושיט לה את התחתונים שהפכו את השבוע שלו ללא פחות מחלומי. הוא תרגל את זה אינסוף פעמים אל מול המראה. "אני חושב ששכחת אותם במכונת כביסה, מצאתי אותם כשהוצאתי את הבגדים שלי מהמייבש".

"איך אתה יודע שהם שלי?" היא שואלת, לחייה אפופות באדמומיות המזכירה את התחתונים שטרם הודתה שהם שלה. הוא מגמגם. מבט חטוף על רגליה מגלה סימנים כחולים חדשים.

"נקרעו לך הגרביונים", זה הדבר היחיד שהוא מצליח להוציא מפיו. היא חוטפת את התחתונים שלה מידו ומסתובבת לכיוון מכונת הכביסה, ליצור גשר נוסף של בגדים בין המכונה אל עבר המייבש. "אני ירון, דרך אגב". היא בטח לא שמעה.