גשם

רק רציתי להדגיש שסימני הפיסוק חשובים מאוד, אז תקראו לפיהם, קריאה נעימה…

——————————————————————————————————
בחוץ הגשם יורד, והרוח מצליפה בפניה אך היא ממשיכה ללכת.
היא הולכת עם הראש מורכן, שקטה ודוממת.
האוזניות באוזניה כאשר מוזיקת רוק כבדה מתנגנת, הקפוצ'ון השחור על ראשה, ידייה בכיסים, ועייניה החומות נתונות לנעלי הסניקרס האפורות שלה.
היא נותנת לטיפות לגלוש על שיערה, על אפה, על שפתיה.
היא אוהבת את הגשם, הוא מזדהה איתה, הוא מבטא את רגשותיה.

היא לא מעיזה לבכות. לפרוק את מה שעל ליבה.
חברותיה ומשפחתה חושבים שהם מכירים אותה, אבל בעצם, הם לא יודעים כלום.
"פריקית!", צועקים לה מרחוק אבל היא מתרכזת במחשבותיה, כיצד להסתיר את רגשותיה העומדים לפרוץ בכל רגע.
בהפסקה, עם חברותיה, מבחוץ נראה שהיא צוחקת ומאושרת, אך מפנים היא בוכה, צורחת, זועקת ללב, לנשמה אחת שתהיה מוכנה לחלוק איתה את הכאב, ההשפלה, הקושי שהיא חווה יום-יום.

למישהו, שיוכל לנפץ את החומות שהיא בנתה סביבה, ויגרום לה להשתחרר סוף סוף.
לתת לרגשות הגועשים בליבה ומאיימים לנסר את חזהה לשניים ולהציף את היבשת.
מישהו, שיגרום לה להרגיש שהיא שווה משהו.
מישהו, שבאמת יתעניין, וינחם, ובמקום לשאול בחוסר ברירה לשלומה, יבוא ויחבק אותה, וינסה לספוג מאט מהכאב שלה, שבאמת יהיה לו אכפת ממנה.
הרגשתה היומיומית- גוף חסר כל תוכן. חסר כל נשמה. ריק.

אך בינתיים היא לבד. שקטה ודוממת. כל הרגשותיה, תחושותיה, ומחשבותיה בתוכה.
היא לא מוציאה החוצה כדי לא להרגיש יותר פגיעה וחשופה.
בינתיים אין אף אחד שמוכן להיות שם בשבילה, היא בודדה.
כמו פצצה מתקתקת שבכל רגע עלולה להתפוצץ מרוב כאב וסבל, ולאף אחד לא אכפת. אף אחד לא שם לב.

בחוץ הגשם יורד, והרוח מצליפה בפניה, אך היא ממשיכה ללכת.
היא הולכת עם הראש מורכן, שקטה ודוממת.
האוזניות באוזניה כאשר מוזיקת רוק כבדה מתנגנת, הקפוצ'ון השחור על ראשה, ידייה בכיסים, ועייניה החומות נתונות לנעלי הסניקרס האפורות שלה.
היא נותנת לטיפות לגלוש על שיערה, על אפה, על שפתיה.
היא אוהבת את הגשם, הוא מזדהה איתה, הוא מבטא את רגשותיה.

היא רוצה להתפרק אך לא יכולה. ושוב היא מחכה.