גשם

היא עומדת באמצע החצר, פניה מורמות אל עבר השמיים, ולמרות הגשם החזק, לא נראה שהיא עומדת לזוז ממקומה.
אני מתקרב אליה, מטריה ביד אחת ומעיל ביד השנייה, כי זה מה שחסר לי עכשיו, שהיא תחלה עוד.
הייתם מצפים שהיא תיראה נורא אחרי שהיא עמדה מתחת לגשם כבר לפחות רבע שעה, אך היא נראית יפהפייה בדיוק כמו בכל יום רגיל, אולי אפילו יותר, עכשיו כשהבעת פניה נראית כמעט פגיעה.
"אני חושב שכדאי שתיכנסי." אני אומר בזמן שאני נעמד עם המטריה מעליה ונותן לה את המעיל, היא עומדת לרגע ללא תזוזה, אך בסופו של דבר היא לוקחת את המעיל מידי.
"לא תודה." היא אומרת, ומנסה לסגור את הרוכסן, אך האצבעות שלה חסרות תחושה מהקור ואני מוצא את עצמי סוגר אותו עבורה.
אני מביט בעיניה, מנסה להבין למה היא עומדת באמצע החצר, ולא יושבת איתי בתוך הבית החמים, או למה היא לא יוצאת לבושה בסוודר ומכנס ארוך, במקום בחולצת כותנה דקיקה ושורט.
"מה הקטע שלך עם גשם?" אני שואל בסופו של דבר, בזמן שאני מוריד את הכובע מראשי ומלביש אותו עליה, אני לא בטוח למה אני עושה את זה, למה אני לא יכול פשוט לתת לה לעמוד פה לבד בגשם ובקור.
היא שולחת מבט קצר אחורה, אל עבר הגשם ושלוליות המים, והמבט ההוא מלא בכמיה וגעגוע, אני לא יודע מה עומדת להיות התשובה שלה, אך אני כבר יודע שזאת לא עומדת להיות הסיבה האמיתית.
"אני מניחה שאולי זה בגלל שהכל יותר דרמטי בגשם." היא אומרת, ומנסה לחייך לעברי, אך החיוך הזה קטן ולא אמין בכלל.
החיוך ההוא היה הסימן שלי לעזוב, להשאיר אותה להרהר בגעגוע שלה, ולקוות שבסוף, היא תחליט לחזור אליי.