גרמושקה
איזה חום אלוהים! זה הפעם ה 600 השבוע שאני מקלל את עצמי על זה שהסכמתי לעבור לבית בלי מזגן. אני חושב לעצמי בראש על הסיבה, שעכשיו במבט לאחור נשמעת לי כל כך טיפשית ביחס לבריאות הנפשית שלי. לא לשלם החודש גם שכר דירה וגם משכנתא. סתם כי הוצאתי את רוב המשכורת על בירה. "בריאות נפשית" חשבתי בלעג בריאות שטפטפה לי מגוף בקצב של נהר, הרבה יותר מהר מזיעה.
אני מסתכל על הגרמושקה שהייתה פרוסה על הרצפה בסלון, היו עלייה כתמים כמים גדולים וכהים של קפה שחור, אז היא שיקפה בצורה הטובה ביותר איך הבית נראה סמרטוט. אתמול היה פה מישהו שבא לחבר אותי למים זורמים. הוא ביקש לשתות אז היא התלכלכה, כי כמובן שאני לא יודע לקפל אותה, והאמת אחרי כמעט שבוע שלא התקלחתי והריח בבית היה סיוט כי אוגוסט, אני הייתי ממש מופתע שהוא הצליח לסיים את העבודה שלו ולא התעלף בכניסה.
הסתכלתי בסלידה על הקירות הלבנים, שריח הצבע הטרי עדיין נדף מהם. הם היו ערומים לגמרי. כשכל חפצי הסנטימנטים נמצאים כאן, בערימה גדולה ומאיימת סגורים ומסוגרים בתוך סלוטייפ.
אני מסתובב בבית בהלם, האצבעות שלי מחזיקות את הגיטרה אהובתי, החפץ השני שהצלחתי לשלוף מתוך מפלצת הקרטון, אחרי מיזרון. הצליל שלה היה חלש ומגמגם, נשמע כל כך מוזר בגלל ההד שחזר אליי מכל הקירות. גם היא בשוק מהדירה החדשה.
אחרי שלושה צלילים היד שלי פשוט סירבה לזוז, היא הייתה חלשה והתפשט בה מעיין קור מוזר כאילו טבלתי אותה באמבטיית קרח.
התחשק לי להוציא שמיכות מהארגזים ולהתקיים לי אוהל באמצע הסלון, לברוח הביתה לאמא לדג של שישי, או להתנדנד בנדנדה בגן השעשועים הקרוב ביותר. אבל ידעתי שאני צריך להמשיך לפרוק את הארגזים. ידעתי שאסור לי להטריד את אמא עם משהו כל כך שטותי כמו חשק לדג.
הדרך החדשה הזאת של חיפוש דריה ויצאה מהבית תמיד מתוארת כזאת יפיפייה, יוצאים לעצמאות, לדרך חדשה על שבילי זהב קסומים, כמו בקוסם מארץ עוץ. אבל זה כל כך דפוק, כי אני לא יכול להמשיך להתנהג כמו ילד וזה מה שאני רוצה באמת.
תגובות (0)