גרייס שחיה בתוכי

אני חי עם גרייס שלי כבר כמעט שלוש שנים, כשאני פותח את עיניי בבוקר היא שוכבת בצד השני של המיטה, שמיכת הפוך הצחורה עוטפת אותה ופסי אור מהתריסים החצי פתוחים מלטפים אותה בעדינות.
את גרייס שלי אני אוהב יותר מכל דבר אחר, אבל לפעמים היא לא כל כך אוהבת אותי, לפעמים גרייס צורחת עליי עד שאני מתכרבל לכדור קטן בפינה של הבית ובוכה חרישית עד שזה ייגמר, לפעמים אני רוצה שגרייס תיגמר אבל אני לא מצליח לדמיין את הקיום שלי בלעדיה.
ולפעמים גרייס כן הולכת, הצד השני של המיטה ריק וקרני אור לא מלטפות אף אחד, פעם אחת גרייס הלכה ליום שלם וכל כך דאגתי לה, דאגתי שקרה לה משהו, דאגתי שהיא לא תחזור.
לפני כמה ימים ישבתי עם גרייס על הגג, היא עישנה סיגריה ואני הרגשתי את הנשמה שלי נשרפת ומתפוררת, הקול שלי חרק כמו דלת ישנה כשדיברתי אליה "למה את הולכת?"
היא נשכבה על הגג כהראש שלה פונה לכיוון מטה "תמיד הולכת" היא לקחה עוד שאיפה ארוכה מהסיגריה שלה "תמיד חוזרת."
ואני הבטתי בה במבט מלא רחמים, על גרייס שלי, ולחשתי בשקט "כמו הגאות."
ביום אחר גרייס מתחה את הרגל שלה כל כך למעלה שהרגשתי את הלב שלי מתארך ומתכווץ במכה חזרה, כמו גומי. נעמדתי מולה, והעיניים שלי התנגשו בעיניים שלה ואמרתי בקול חנוק "כשאת הולכת כואבת לי" סובבתי את גבי לכיוון השני "כשאת חוזרת כואב לי יותר." גרייס ירקה לרצפה ואני הרגשתי דמעה קטנה קופצת היישר מהעין, הסתובבתי אליה בחזרה "כי אני יודע שתלכי שוב."
אני חי עם גרייס שלי כמעט שלוש שנים, וגרייס שלי לא קיימת, גרייס היא החרדה שלי והיא שוכנת לי בתוך הגוף, גרייס צועקת עליי עד שאני לא יכול לחיות וצוחקת עד שהלב שלי מתרומם לעננים, גרייס שוטפת אותי כמו הגאות ומכה בי כמו צונאמי.
גרייס שלי, בבקשה תפסיקי לעשן, את מסריחה לי את כל האיברים הפנימיים.