גרביים

הוא לא מצא את הגרביים. הוא באמת חיפש אותן בכל פינה, אבל לא מצא את הגרביים המזוינות. הסצנה הייתה עצובה מאוד – הוא ישב בדיכאון עם כוס וויסקי ושרשרת סיגריות, שתה ויילל בכאב על אבדן הגרביים. אולי אלו גרביים עם נשמה, שיכולות לזוז, ואולי הן החליטו לעזוב אותו לבדו וללכת למקום אחר. אבל למה, הוא היה כל-כך טוב אליהן. תמיד היו נקיות, מריחות טוב. ומעולם לא אתגר אותן בהליכות ארוכות מדי, או חס וחלילה בריצה. היה קונה להן ממתקים, ומאכיל אותן קוסקוס שלוש פעמים ביום. ואם הן היו רעות, הוא תמיד היה סולח, וכואב את כאבן כאילו הן שלו. אבל הן הלכו, והוא נשאר לבדו, מוזג עוד כוסית של וויסקי, מעשן עוד סיגריה, שומע שוב ורואה שוב אותו קליפ בטלוויזיה, והימים לא נגמרים ורק הופכים קשים יותר, והלילות מייסרים ומלאי כאב געגוע. יום אחד הוא יספר להן שהוא אכל ת'כובע, והן יסלחו לו. עד אז בוודאי הן כועסות, ויצאו למסע לכפות רגליים של גבר אחר. הו, זה כל-כך כואב! לחשוב עליהן מחממות כפות רגליים של גבר זר! בוודאי הוא לא יעריך אותן כמוהו, ויגרום להן להסריח, לא יכבס, ולא יאכיל אותן קובה כל צהריי יום שישי. אכן, אנשים יכולים להיות חסרי לב, ולהתעלל בגרביים שלו, ואף להזניח אותן עד מוות. אלוהים! אולי הן מתפוררות באיזו תעלה, בוכות בחשכה כמוהו, ומייחלות אליו שיבוא וייקח אותן שוב בכפות רגליו. אכן, אכזרי מאוד יכולים להיות החיים לגרביים ללא כפות רגליים. אך מה יעשה, לאן ילך, איפה ימצא אותן? התהיות היו רבות והשאלות רבות. הוא החליט לישון על זה, או לפחות לנסות לישון, בעוד ראשו חג בייסורים ומחשבות. הוא הניח את ראשו על הכרית, ונשאב לתוך הריק השחור הגדול, חש כצף על פני הישימון בגונדולה מהגיהינום. הלוואי שהכאב הזה ייפסק, הוא חשב בחוסר אונים, והידק וסידר את הכרית לראשו. אך ידיו נגעו במשהו, והוא הציץ מתחת לכרית וראה את זוג הגרביים, בוכיות, אך מלאות הכרת תודה שראה אותן כל סוף. אח, איזה אושר! הוא אימץ אותן אל חקו, ושלושתם בכו כמו תינוקות. לעולם לא אעזוב אתכן שוב, זוג גרביים יקרות, הוא הבטיח שוב ושוב עד שהוא נרגע, עד שהן נרגעו מהשעות הארוכות של הייסורים וחוסר הוודאות. אז גרב את הגרביים על כפות רגליו, וחייך באושר. עכשיו אפשר לישון.