גן עדן הרוס

אני מושכת את השרוול נמוך מספיק בשביל לכסות את ידי לפני שאני מעבירה אותה על מסגרת החלון. אפשר לומר עליי הרבה דברים, שאני גנבת, שאני פזיזה, שאין לי מושג מה טוב בשבילי, לעזאזל, יש אנשים שיקטלגו אותי כרוע טהור, אבל אני ממש לא מטומטמת ואני לא מתכוונת להיחתך מזכוכית שבורה.
הדבר הראשון שאני מבינה כשאני מביטה אל תוך הבניין הוא שאיש לא יפריע לי כאן. המקום חשוך כמעט לחלוטין מלבד האור הבוקע מהחלון השבור, אך עדיין ניתן לראות היטב כי בעבר הוא היה מרהיב ויוקרתי. יש משהו מהפנט במקום הזה, במדרגות הלא נגמרות ובצבע העשיר של הקירות. מעולם לא ציפיתי למצוא מקום יפה כמו זה, הוא מזכיר לי זמנים אחרים, כאשר לא הייתי צריכה לברוח מדבר, כשעוד היינו חופשיים, כשהייתה תקווה.
אני יכולה לשמוע רעש של מכונית במרחק והפחד משתלט עליי שוב, המקום הזה בהחלט יפה, אבל כל הצבע הזה בולט מידי בעולם האפור של ימינו. אני חייבת למצוא דרך לסגור את החלון או לעוף מפה. אני יודעת שאני עושה טעות ברגע שהחלטתי להישאר, אבל אני חייבת להפסיק לתת לפחד לשלוט בחיי. אני לא חושבת שהפחד הזה אי פעם יעלם, אבל אני גם לא רוצה שהוא יעלם, בגלל שאני יודעת שכולם מפחדים ממשהו. אנשים מפחדים לאבד דברים כי הם חשובים לנו, הם מפחדים לאבד אנשים אחרים כי הם אוהבים אותם, הם מפחדים למות בגלל שהם רוצים לחיות. כל אלה הם חלק מהסיבות שבגללן אנחנו אנושיים, זה מה שמבדיל ביני וביניהם. הם רצו להפסיק לפחד, אבל הם מעולם לא הבינו שכשהם מבקשים להפסיק להרגיש, הם בעצם מוותרים על האנושיות שלהם.
אני סוגרת את החלון באמצעות וילון שמצאתי באחת מהפינות ונתתי לאפלה לעטוף אותי שוב.
אני יודעת שזה ישמע מוזר, אך יש משהו באפלה שנותן לי אפשרות להירגע מעט בפעם הראשונה זה נצח, אני מניחה שזה מה שגרם לי להבין שאני לא עומדת לעזוב את המקום הזה. אני יודעת שהם ימצאו אותי לא משנה לאיפה אני אברח, אז אולי זה הזמן להפסיק לברוח. אני יודעת שכאשר הם ימצאו אותי, אני לא אצא מזה בחיים, אבל אני מניחה שגם לחיים שלי עכשיו אי אפשר לקור חיים. אני שורדת זה נכון, אני נעה ממקום למקום, לא נשארת ליותר ממספר שעות או יום, לא יכולה לזכר מתי בפעם האחרונה ישנתי יותר משעתיים רצוף, אבל אני לא רוצה רק לשרוד יותר, אני רוצה לחיות, ואני מניחה שהבניין הזה הוא הצעד הראשון שלי בדרך אל החופש.