גמילה

בלילות זה הכי קשה, כשאתה שוכב לבד במיטה ומקשיב לשקט הכל כך שקט עד שהוא כמעט עושה כאב ראש, ודווקא שהכל כל כך שקט, המחשבות בפנים מתפרעות ולא נותנות מנוח, ואתה שוכב שם ויש לך תחושה כזו שעוד מישהו צריך להיות שם (למרות שלעולם לא ישנת עם עוד מישהו במיטה הזו).
מאז מה שקרה אני ישנה על חצי מהמיטה, הזה שפונה לקיר, ומשאירה את החצי השני ריק, תקווה קלושה שאני אתעורר באמצע הלילה והיא תשכב שם ותחייך ותגיד "עבדתי עלייך" והיא באמת באמת תאהב אותי. אבל במקום זה, אני עוצמת את העיניים שלי ואז מדמיינת את היד שלה עוטפת אותי, ואת הליטופים הרכים שלה והנשיקות על העורף שלי, וכשאני אפתח את העיניים זה ייפסק, וזה כואב יותר מתמיד, כמו מין כאב מוזר שלגמרי מפלח לך את הלב, ופתאום החושך יהיה חשוך יותר ויחנוק אותי ואני אהיה לגמרי לבד וכמובן שאני אתחיל לבכות כי ככה אני, ואנסה להירגע וכל פעם אתחיל מחדש, כי אין מי שירגיע אותי.
המחשבות חוזרות מתפרעות יותר מתמיד, כי תמיד כשהיא עוזבת יש סערה במוח וכל המערכות קורסות, כאילו יש לי מחלה, כאילו אני מכורה אליה.
קח בן אדם שמעשן סיגריות כל חייו, ותאמר לו "עכשיו תפסיק" זה לא יהיה פשוט וכמובן שלא מוצלח, ככה את נקרעת ממני ותהליך הגמילה יימשך לנצח.
או שאולי הבקרים הכי קשים? הצניחה על המיטה אחרי שכיביתי את השעון המעורר, והחצי-אור-חצי-חושך בחוץ, והעייפות נוראית אבל העיניים נאבקות בלישון שוב, ואין לי כבר סיבה לקום, כי את לא תברכי אותי בשום בוקר טוב.
והאמת, עבר זמן, ואני לא מבינה למה זה לא נעשה יותר טוב ורק מחמיר כל הזמן, אבל מישהו פעם אמר לי ששיברון הלב הראשון הוא הקשה מכולם, והו, דארלינג, את שברת לי את הלב בפעם הראשונה, וגם כנראה שאחרונה, כי אני לעולם לא אצליח להרים את כל החתיכות.