גלי ועמית

גלי הייתה נערה מיוחדת.
הבנות בבית הספר רצו להצליח בלימודים. הן רצו שיהיו להן הרבה חברים טובים. כולן רצו להיות עשירות. כולן חוץ משתיים. כולן חוץ מגלי ועמית.
גלי הייתה נערה מיוחדת, גלי לא רצתה את כל אלה.
על כסף הייתה מוכנה לוותר, כמו גם על ההצלחה בלימודים. ולהרבה חברים טובים לא הזדקקה, כי היה לה קשר מיוחד כל כך עם עמית.
בהפסקה, היו גלי ועמית יוצאות מהכיתות והולכות בלי שאף אחד יראה למחבוא שלהן. הוא היה צפוף וקטן. מזל היה להן, שעמית הייתה דקיקה. כמה אהבה לאכול מתוק, ובכל זאת נשארה רזונת כמקל.
גלי למדה בכיתה ז' ואילו עמית בכיתה י"ב. ימים כלילות חיכו שתיהן עד שתעבורנה שש שנים וגלי תגיע לכיתה השביעית, למען יפגשו בהפסקות שתיהן.
פער הגילאים בין גלי ועמית לא הפריע להן.
הן היו נפשות תאומות, שתי בנות מאותו סוג של בני אדם. גלי העריצה את עמית. היא רצתה להיות כמוהה. בלבוש, בדיבור. כולם העריצו את עמית. וגם עמית, בסתר הלב, קצת העריצה את גלי.
עמית תמיד ידעה לעשות את הדבר הנכון, והיא הייתה מוכשרת בכל. גם גלי הייתה מוכשרת, כמו עמית. גלי רצתה להיות כמו עמית בדיוק. מין העתק שכזה.
כשהתקרבה אל עמית שמינסטית חברותית, גלי קינאה בה, כי היא רצתה להיות היחידה שעמית מעריכה ואוהבת.
עמית דאגה להגיד לגלי כמה שהיא אוהבת אותה ומעריכה אותה, וכמה היא חכמה ומוכשרת וטובה. וגלי, כמובן, דאגה להשיב בתודה ולחזור ולומר כמה שהיא אוהבת אותה בחזרה.
גלי ועמית תמיד היו חברות טובות. הכי טובות שיש.
עד שהגיע אותו תאריך ארור. אותו 20 ביוני שהפריד אותן אחת מהשנייה. עמית סיימה ללמוד בבית הספר, מה שאומר שאין להן עוד הפסקות להיפגש בהן או דרכים בהן ילכו אל הבתים יחדיו. "אל תדאגי, זה לא נגמר. זה לא נגמר!", היא אמרה שוב ושוב לגלי. וגלי האמינה. בלית ברירה.
כיתה ח' הייתה השנה הכי רעה של גלי במסגרת בית הספר. עד סוף השנה, לא הפסיקה לחשוב על הפרידה מעמית. על למה זה מגיע לשתיהן. היא הייתה בוכה בלילה וביום. ציוניה צנחו פלאים. היא כבר לא הייתה חברותית. רק ילדה שבוכה בכל הזדמנות שיש לה. והיא ידעה שאף אחד, אף אחד בעולם לא יבין אותה, חוץ מעמית.
ביום הראשון שלמדה בכיתה ט', גלי החליטה שדי לה להתבודד. היא החליטה שאם תשלח לעמית מכתב, הכל יאיר לה פנים. "היא אמרה שזה לא נגמר, עמית אמרה. אני אשלח לה מכתב. היא תענה לי, היא בטוח תענה."
בעת שלשול המכתב לתיבת הדואר ידיה של גלי רעדו. היא נזכרה במשפט מחמיא שאמרה לה פעם עמית, ובלי לחשוב פעמיים שלשלה אותו בביטחון. כשהגיעה הבייתה, היא בכתה, מבלבול. מכמה שקשה לה בלי עמית.
כשאני כותבת את השורות האלה, לא ידוע האם עמית קראה את המכתב, אם ענתה לגלי ואם כן מה כתבה במכתב התשובה. אולם, ידוע שגלי אוהבת המון את עמית, והיא מושפעת ממנה מאוד, והדבר היחיד שהיא רוצה הוא קשר טוב עם עמית. ועמית… עמית גם כזו. כל רגשותיה של גלי הדדים… עמית פשוט לא מדברת על זה.
לפעמים, גלי חושבת לעצמה שעמית, בפעם הראשונה בחייה, כן טעתה במה שאמרה. היא אמרה שזה לא נגמר, שזה לא ייגמר… והיא שיקרה…