גלים

יש בתוכי גלים, סוערים. מערבולות של גלים. כבר תקופה שאינני רגוע ואינני מצליח למצוא מעט שקט, מעט שלווה. לפעמיים אני נוסע באוטובוס במטרה לא לחשוב יותר מדיי אבל דווקא בנסיעות הארוכות מוחי פועל ללא הפסקה. אני יודע הרבה, על החיים.. למעשה, עברתי לא מעט. לפעמיים הייתי רוצה למחוק מעט מזיכרוני, לשפץ כמה דברים, להחליף… לזכור חיים אחרים. חיים שהם שלי אבל גם לא שלי.

ובבוקר קיץ, כשהשמש זורחת ומאירה את העולם נדמה לי שליבי עוד שקוע, עקום, חשוך. אבל אני קם. זה לא דיכאון, אני יודע, כי שם כבר הייתי וההרגשה היא אחרת, מיוחדת, חשוכה ומפחידה. אני קם ושמח שקמתי. ואני חי, כמו כל יום. אך בדרכי חזרה מהמטבח לחדר יש בי תחושה של החמצה ורועש לי בלב. זה לא המכוניות שצופרות ללא הפסקה או האנשים שמפטפטים מחוץ לחלון חדרי.. זה שונה. זה כאילו אני מוגן אבל גם שברירי באותה המידה, כאילו אם מישהו יזרוק מילה אחת קטנה אז פתאום הכול יתמוטט. כמו הר של קלפים או איש שלג בשמש.

גלים חזקים ממני. גלים רועשים וחסרי רחמים. גלים שלמרות הכול לא סוחפים אותי איתן אלא מחבקים אותי ונותנים לי תקווה.