גלים

האכזבה הייתה גדולה יותר בכל פעם מחדש, בכל פעם שהיא הרגישה בטוחה, בכל פעם שהיא הרגישה שהכל בסדר ושהיא סוף כל סוף מצאה את מקומה . האכזבה הגיעה, ואחריה כל הבכי, הפחדים וחוסר האמון. חוסר האמון באנשים, בעצמה ובסוף טוב.
כל חייה היא הביטה סביבה על כל האנשים האלה, שחיים את חייהם עם קשיים משלהם ואף פעם לא מבחינים בקשיים של אחרים.
הים געש סביבה, מלוח כמו הגורל שהיא ידעה שהיא הולכת להביא על עצמה. גורל מר אך עדיף על כל מה שיש ואין לה עכשיו. הגלים המשיכו לגעוש, כמו אומרים לה שהיא עושה טעות- מכריחים אותה לחזור, לחזור לחוף מבטחים, ולא לעשות את המעשה הנורא שיקטע את חייה לעד. אך למרות זאת היא המשיכה להתקדם ,מונעת בדחף רגעי. הלילה האפל כאילו חיפה על המעשה הנורא שיגרום צער כה רב לכל האנשים שהיא אהבה. היא התקדמה בנחישות הולכת וגוברת ,אומרת לעצמה שיותר טוב לא להרגיש דבר, טוב או רע,מאשר לחוות ולו עוד טיפה מהכאב הרב אותו חוותה זה זמן מה.
היא המשיכה להתקדם ,מביטה בירח שזהר בחשיכה כמו צוחק על מר גורלה, גורל שנגזר באשמת האנשים הרבים כל כךשדרכו ורמסו אותה עד שלא יכלה לסבול יותר.
היא התאמצה להתקדם אבל נדמה היה שהגלים קשרו קשר נגדה, ממשיכים לדחוף ולא נגמרים לעולם.
אבל לפתע היא ראתה את השמש מבצבצת ומגיחה מעל הגלים מפיחה בה תקווה. היא עצרה לרגע מביטה במראה היפהיפה שמתעורר לחיים לנגד עיניה המשתאות. לשנייה אחת מושלמת הכל עצר מלכת אך משזאת תמה והלכה לה, היא נפלה לאחור, והגלים עטפו אותה בחיבוק חם ואוהב נושאים אותה לאיטם לחוף.
וכשחזרה לביתה היפיפה שבחוף המחשבה האחרונה שעלתה במוחה לפני שנסחפה אל עולם הדמיון המנחם שבמוחה היתה שאולי בכל זאת יש לכל דבר חשוך ורע יש סוף טוב בדיוק כמו השמש שחוזרת לזרוח גם אחרי לילה אפל וקר.