גלים וכוסות תה

היא נשענת על המעקה ומביטה מטה אל עבר המים, ואני לא יכול שלא לחייך.
לא הייתי בטוח אם היא תופיע בסופו של דבר, שיחת הטלפון שלנו מקודם הייתה כל כך מבלבלת שלא הייתי מופתע יותר מידי אם היא לא הייתה מופיעה.
היא מסתובבת לעברי ואני לא יכול לפספס את התיק הזרוק לרגליה והנחישות החדשה בעיניה,אני מתחיל להרגיש כאילו נכנסתי למארב ואני די בטוח שאני לא אצא מפה אותו האדם שהגעתי.
"היי, התגעגעתי אלייך." אני אומר ומחבק אותה, אני לא לגמרי בטוח איך אני ממשיך מפה, אני לא בטוח שאני מוכן למה שעומד לקרות. אני מניח שהחיים הפכו להיות יותר מידי בשבילה, או שאולי הם לא היו מספיק. אני יודע שההורים שלה גם ככה לא לגמרי בתמונה ואני מניח שהיא חושבת שאיש לא יתגעגע אליה אם היא תעזוב, אבל אני לא יודע מה אני אעשה בלעדיה.
אנחנו עומדים בשתיקה במשך זמן, נראה ששנינו חושבים שאם פשוט נמשוך את הרגע הזה לא נאלץ להיפרד, אבל שנינו ידענו שהיום הזה יגיע, שהיא לא תוכל להישאר פה לנצח, בעיקר שלא היה שום דבר שיעגן אותה למקום הזה. אני מניח שבמקום מסויים זה הכאיב לי, העובדה שאני לא הייתי מספיק בשבילה, אבל אני ידעתי שהעולם שלה גדול יותר מרק שנינו, שמגיע לה יותר מאשר החור הזה ושכרגע, אני לא יכול לתת לה את מה שהיא צריכה, יכול להיות שלעולם לא אוכל לתת לה זאת.
"אין מצב שתתני למקום הזה הזדמנות שנייה, אה?"אני שואל הסופו של דבר, לא יכול לסבול את השתיקה שעמדה בינינו. לא רציתי שהיא תעזוב אותי, אבל היא עמדה לעשות את זה בכל זאת אז כל מה שיכולתי לעשות היה לעבור את זה מהר ככל האפשר וללכת הביתה וללקק את הפצעים שלי.
"אתה ידוע שאני לא מאמינה באפשרויות שניות." היא אומרת את זה בביטחון אבל העיניים שלה עצובות כאשר היא מביטה בי. אני חצי צעד מלהציעה שאני אלך איתה, לעזאזל עם הכל, אני פשוט רוצה להיות לצידה ולדעת שהכול יהיה בסדר.
"ומה לגבי ראשונות?" אני יודע שזאת פשוט יריה בערפל, אבל אני רוצה לנסות את זה לפני שאני הולך לאסוף את חפצי, אני מניח שאפילו אם לא אוכל להצטרף אליה לנצח, אפילו כמה שבועות נוספים איתה יהיו דבר מבורך.
"לא לגמרי כוס התה שלי." החיוך שלה מושלם אך עצוב, זה היה מסוג החיוכים שתמיד שברו מעט את ליבי, ולמרות שהיא ניסתה להסתיר את זה הם שברו גם את שלה.
"אז מה איתי?" אני שואל כשאני מבין שמשהו לא לגמרי מסתדר לי בדבריה.
"מה איתך?" היא ממקדת את מבטה אי-שם באופק, כאילו היא לא בטוחה שהיא מסוגלת להביט בי כרגע ואני מניח שאני מבין אותה, גם אני לא הייתי יכול להמשיך להביט בעיניים שדורשות שאשאר.
"אם אפשרויות ראשונות הן לא כוס התה שלך, אז מה נתת לי?"אלוהים נמאס לי מהמתאפורה המורה הזו ואני לא יודע למה זה בכלל משנה לי כל כך, אבל הייתי צריך לדעת, נאחזתי במחשבה הזו כפי שאדם טובע היה נאחז במצוף.
"פשוט נתתי לך את כולי," היא אומרת ומביטה בי בחיוך העצוב ההוא שלה. "בלי שאלות או תנאים, האמנתי שאתה שווה את זה."