גיל 30

לפעמים אני מרגישה שאני לא מצליחה להיות האישה שרציתי להיות.
ילדה קטנה מביטה על גיל 30 וחושבת שיש לה זמן עוד לשנות.
אז בגיל ההוא היא כבר תיהיה משהו, תעשה משהו, יכירו אותה.
והזמן עובר מהר יותר בשעון מאשר בראש.
ויש תחושה כזו ששמו אותנו על 'הרצה'
ובאמת שאני רוצה, ובאמת שאני אחרת, ועדיין עוד זוכרת את אותה הילדה.
ומה שהיה היה, וזה הזמן להתגבר, להתבגר.
לשכוח מהילדה, מה היא כבר הבינה? מה היא כבר ידעה?
גיל 30 הגיע ואיתו גם הבנה-
שאת מה שהיה לא אוכל לשנות, מה שיש, הוא שלי לפחות.
השגתי בכאב, יזע ודמעות וכמו השערה הלבנה הבודדה שצמחה לי בפוני,
מזכירה לעצמי שאין עוד כמוני. ולי מסע מיוחד, נתיב משלי.
וזה בסדר לדמוע, אבל שוב לקחת ת'תיק ולהמשיך לנסוע.
היעד מתקרב עם כל מאמץ. ואני הגיע, אני יודעת שאגיע.
ואולי בסוף מסע הילדה תשב שם על ספסל תחת עץ,
יודעת שלא הכל נוצץ, אבל הגעתי.
והיא תחייך "אני כל הזמן הזה ידעתי.."