גילוי

זה אור, אור, אור ורעש, רעש, רעש כשהאישה שולה אותו מהחדר. זה צעד, צעד, צעד ומעידה, ומילים רכות, מהסוג שהוא זוכר רק מלפני שנים.
הוא לא מצליח לדבר. הוא יודע שהוא יכול – הוא נהג לדבר אל הקיר ואל האבק ואל עצמו שעות על גבי שעות בחדר, אבל באור שום מילה לא מצליחה לברוח. הוא יבב, כשהכל נהיה בהיר, אבל זהו זה.
מישהו כורך בד מסביב לעיניו, וזה עדיף ככה, כי להחזיק אותן עצומות חזק חזק – כמו שאמא לימדה אותו – כבר התחיל לכאוב.
״אוכל – שמישהו יביא לו משהו לשתות!״ את המילים הללו הוא מכיר. והנה, משהו מוצמד לפיו – משהו קר – מים מתוקים, מתוקים הרבה יותר מהמים שיוצאים מהצינור בקיר שלו, זולגים לתוכו, נהדרים.
״יש לו את האף שלה,״ קול אחר אומר.
הוא לא יודע מה משמעות המילים, אבל הן חזקות ושונות כל כך מהמילים של אמא.
הוא רוצה לצרוח. הוא רוצה לחזור לחדר.
״אתה יודע איפה אתה נמצא?״ אותו הקול אומר.
״איריס, תראי אותו, הוא מבועת. אלוהים אדירים, שמישהו יכבה כבר את האור!״ יונתן רועד, והתזוזה כל כך חזקה שהיד על כתפו נעלמת.
״היי. הכל בסדר.״ הכיסוי מוסר מעיניו. הוא משאיר אותן עצומות, ליתר בטחון, אבל הראש שלו כבר לא כואב מבעד לעפעפיים.
״אתה יודע איך קוראים לך?״
את זה הוא יודע.
״יונתן.״

עברו חודשים. זה לפחות מה שהם אומרים. הוא עדיין לא ממש מבין איך הזמן עובר, או מה המשמעות שלו.
העיניים שלו פקוחות כל הזמן עכשיו, וזה כבר בקושי כואב. הוא יצא לטיול במסדרון כמה פעמים, בליווי האשה מהיום ההוא. איריס.
היא שונה מאמא, אבל נחמדה כמעט באותה המידה.
הרבה שוטרים דיברו איתו. הם מבעיתים. קולות נמוכים, ראשים נוצצים. זה כל כך שונה מכל מה שהוא מכיר, שהוא פורץ בבכי ומתחבא מתחת לשמיכה בפעמים הראשונות שהם נכנסו לחדר החדש שלו.

הוא הצליח להבין, בערך. לא הכל – ממש לא הכל. הרבה צלילים עד לא מגיעים אליו כמילים והכל נהיה מאוד מבולבל לפעמים.
אמא שלו הייתה בהריון כשהיא הייתה קטנה, בת חמש עשרה שנים. הוא בן חמש עשרה שנים.
הוא יצא החוצה ממנה בחדר שלו, בחדר הישן, שנמצא בבית ספר. היא בקרה אותו בכל יום, שנים. ואז הפסיקה.
אלו הזכרונות שלו מאמא.
כשאמא סיימה לבוא, היא בקשה ממישהו אחרת להביא לו אוכל ומים.
אמא השאירה אותו שם, לבד, אבל עכשיו היא מתה ויונתן יכול לצאת החוצה.
יונתן לא שונא אותה. הוא לא מבין, אבל אמא שלו היא אמא, תמיד.