גברת רדפורד

הוא צופה בה דרך החלון. תריסים-תריסים מביטים כעת כלפי מטה, מאפשרים למה שנותר מהשמש לסנוור את הרצפה. הוא תמיד תוהה לעצמו באיזה מצב התריסים אמורים להיות כדי שבו זמנית הם יהיו פתוחים וגם לא יראו אותו. הוא עדיין לא פתר את המשוואה הזו. צלילי שאיפה מגיחים מן קש הגומי האלסטי שלו, שואבים את מה שנותר מהשוקו הקר. בקרוב, הוא ירד לקומת הקרקע ויכין כוס שוקו נוספת. בינתיים, הכוס מזיעה מהקור שהיה בזמן שהיא מתלבשת. הקש עדיין בפה שלו. הוא משחק בו עם הלשון והיא מתלבטת בין חולצה צהובה לוורודה. החולצה הוורודה שקופה מעט, אך הוא עדיין שואף בליבו שתבחר בצהובה. היא מתכתבת בצורה מושלמת עם שיערה הזהוב. כל סלסול מונח במקומו, גם החזייה הלבנה שלה, שמחזיקה כעת את יציבתה ומרמזת על זוג בליטות זקורות. הוא מובך ומסוקרן במקביל.

כשהיא מפנה את מבטה לחלון, הוא מפסיק לשאוב את השוקו שנגמר כבר מזמן. הוא מודע כעת לרעש שהוא יוצר, למרות שהוא בבית אחר. לישון מולה, באותה קומה, חלון משקיף אל חלון, אותן טיפות גשם שוטפות, אותן שקיעות משותפות. אך היא הולכת לישון עם הבחור ששם לה טבעת. הוא מתעב את העובדה שחפץ מתכתי חסר טעם לוקח אותה ממנו. הם כבר מזמן לא אוהבים, הוא יודע את זה. הוא רואה איך הם ישנים גב אל גב. פניו מופנים אל הארון בזמן שפניה מופנים אל החלון. היא נשארת ערה עוד הרבה אחרי שהם הולכים לישון. והוא צופה בה, מבין התריסים, ומקווה כי גם היא צופה בו, מבעד הריסים. לעיתים היא מתעוררת לשתות מים או מיץ תפוזים, לפעמים למצוץ סיגריה. כן כן, בחדר השינה. בעלה אף פעם לא מתעורר ממילא. היא יונקת מספר שאיפות ומוסיפה עשן לאוויר החנוק.

הלילה ממשיך לרדת והוא אוחז בסיגריה ביד. הוא גנב אותה מאמא שלו. הוא מניח את הסיגריה בפיו ומנסה להרגיש כמוה. הטעם המר שונה לחלוטין מהמתיקות של השוקולד. הוא לא מצליח להבין למה היא מעשנת את זה. אך הוא גם לא באמת מעשן, האש מפחידה אותו. לבסוף, הוא פותח את התריסים ונכנס למיטה. כבר מאוחר ויש בית ספר מחר.

בבוקר כשהוא קם, הסדין טיפה מורם. הוא מביט אל כיוון התריסים ורואה אותה ישנה, מסתתרת מאחורי כיסוי עיניים. בעלה כבר קם, ובעודו קושר עניבה לצווארו, הוא מתפלל שהפעם הוא יקשור אותה חזק מתמיד. זה לא קורה. בעלה יוצא מן החדר ובאותו הרגע, היא מוציאה יד אחת מתחת לסדין ומסירה מעליה את כיסוי העיניים. היא הייתה ערה כל הזמן הזה? הוא יוצא מן המיטה ומתקרב אל עבר החלון, מביט איך המכונית האפורה שלהם בורחת מן החנייה. הוא מחייך ושוב מפנה את התריסים כלפי מטה, שלא תראה. היא יוצאת מן המיטה, החלון מעט פתוח, מאפשר לא רק לקרני השמש אלא גם לרוח הבוקר הקרירה לחדור פנימה. זוג הבליטות שלה נוקשות מתמיד, הוא יכול לראות זאת דרך כותונת הלילה הלבנה שלה- כמו פיה שיצאה מן אחד הספרים שלו.

"הכנתי לך קורנפלקס", אמא שלו צועקת מלמטה. הוא מתיישב, לבוש בפיג'מה, אל מול קערת קורנפלקס יבשה שכוללת צ'יריוס בלבד. החלב מחכה ליד. כל בוקר אותו סיפור. הוא קם מן הכיסא, ניגש לארון ומוציא חבילת קוקומן. אמא שלו תמיד כועסת עליו שנשאר חלב בקערה, והוא ממשיך להזכיר לה שהקוקומן הופך את החלב לשוקו- כך כולם יוצאים מרוצים. אך היא תמיד שוכחת לשים. במהרה, הקקאו מתמזג לו עם החלב. הוא מערבב אותם על מנת ליצור מרקם אחיד. כעבור מספר ביסים בודדים הוא מבין שהוא השאיר את התיאבון שלו בחדר. הוא מרוקן את השוקו מן הקערה אל תוך כוס זכוכית גבוהה ומשליך את הדגנים הספוגיים אל הפח.

"אל תשכח לנעול" אמא שלו צועקת כשהוא כבר בחזרה בחדר. הוא תמיד יוצא עשר דקות אחריה. כל הספרים כבר מחכים אצלו בתיק, מצפים ליום נוסף בבית הספר. בזמן שהפיה שלו נמצאת מולו, הוא מניח את השוקו על השידה ונכנס בחזרה למיטה. היא שותה מיץ בצבע כתום זרחני, אפילו השמש מסתנוורת מזה. אך הוא לא יכול להפסיק להסתכל– איך צווארה מתעוות בכל לגימה, תוך כדי שהיא עוצמת עיניים ומתמסרת לנוזל שיורד בגרון. מבלי לשים לב היד שלו יורדת גם היא, חוקרת בליטה שמעולם לא הכיר. זרמים ממלאים את כלי הדם שלו והוא נזכר איך פעם הוא צפה בבעלה עושה בדיוק את אותו הדבר מול המראה בארון. הוא לא הבין את זה אז. היא מסיימת ללגום את מיץ התפוזים ועוזבת לכיוון הסלון. הזרמים עוזבים בעקבותיה.

היא לבד בבית. וגם הוא. הם צריכים להיות לבד ביחד. הוא לוגם עוד שלוק אומץ מן השוקו המאולתר ויוצא מן הבית. הוא נועל אחריו. ההליכה לכיוון הבית שלה כוללת מטרים ספורים, אך הוא מרגיש איך הוא חוצה את השער בין העולם האמיתי לעולם קסום מלא בפיות, והוא בדרך למלכה שלהן. הוא מצלצל פעם אחת וממתין בצפייה. כעבור זמן קצר בעולם הפיות שמרגיש כמו יום שלם בעולם האמיתי, הדלת נפתחת ושתי הבליטות שלה מתגלות כנגד עיניו. "היי, גברת רדפורד" הוא אומר. הטעם של השוקו עוד על שפתיו. "ננעלתי מחוץ לבית", הוא ממשיך.

"אתה לא אמור להיות בבית הספר?", היא שואלת בזמן שהיא מחבקת את עצמה, מהווה מגן אנושי מהרוח הקרירה.

"שכחתי את התיק ו.." הוא לא יודע מה לומר. אבל היא מחייכת ומסמנת לו להיכנס פנימה. היא מובילה אותו אל עבר המטבח, תוך כדי שהיא מציגה את הבית בפניו. הוא מחייך, הוא יודע יותר טוב ממנה. כשהם מגיעים למטבח היא מוזגת לו כוס מיץ תפוזים. הוא לא יכול שלהפסיק לחשוב על הנוזל הזרחני שירד במורד גרונה. "אמא שלי תהרוג אותי" הוא אומר בזמן שהוא לוגם מיץ שמתיימר להיות טבעי.

"אני אכתוב לך פתק למורה", היא אומרת וניגשת למקרר, תולשת עמוד מרשימת מכולת צבעונית. החתימה שלה יפה כמעט כמוה. היא משרבטטת אותיות על הדף ולראשונה הוא מביט מקרוב על כפות הידיים שלה. אצבעות ארוכות ודקיקות מסתיימות בציפורניים משויפות. כמו של אמא שלו. צבע כחלחל ממלא אותן. הם מתיישבים על הספה והיא מדליקה את הטלוויזיה. אמא שלו בחיים לא נותנת לו לצפות בטלוויזיה באמצע השבוע. זה לא חינוכי. "יש לך לק ממש יפה" הוא אומר, מפריע לשדרן החדשות לדבר. היא מושיטה את ידה, מאפשרת לו להביט מקרוב. הזרמים ממקודם חוזרים. הוא מחזיק את ידה, הטבעת המתכתית היא הדבר היחיד שמפריע. הריח הכימי של הלק עדיין נודף מציפורניה, אך הוא לא יכול שלהפסיק להריח. הוא מלטף את כף ידה, משתמש באגודל בלבד והיא מתמסרת. מתי הייתה הפעם האחרונה שליטפו אותה ככה? הוא מדמיין את עצמו ישן איתה על גבי הר של מצעים וכיסויי עיניים, רק הוא והיא, כשאינספור כוסות מיץ תפוזים זרחני מקיפות אותם.

הוא אוחז בידה ומתרומם מהספה, מנסה למשוך אותה אחריו. "לאן אתה הולך?" היא שואלת בסקרנות. אבל הוא לא עונה, הוא ממשיך להוביל אותה במעלה המדרגות. כשהם נכנסים לחדר הוא מביט במיטה, ואז מביט בה, ובחזרה במיטה. "אני חושבת שאתה צריך ללכת הביתה" היא אומרת, חוששת. אבל הוא לא מוותר על ההזדמנות הזו. הוא יודע שאמא שלו תהרוג אותו היום כשהיא תגלה שהוא לא הלך לבית הספר. הוא הרי לא יכול לתת למורה פתק עם שם של אמא אחרת. חוץ מזה, הוא הולך לשמור את הפתק של גברת רדפורד כל חייו. גם אם זה אומר שהוא יצטרך להיקבר עמו.

הוא מתיישב על המיטה והיא עומדת מולו. הבליטות שלה שוב זוקרות והזרמים לא מניחים לו. הוא מנסה להסתיר את הבליטה האחת שלו כשהוא משלב את רגליו. אבל היא יודעת. היא מסירה מעליה את כותונת הלילה הלבנה והפיה היפה בעולם מתגלה אל מול עיניו. מרקם הגוף שלה אחיד כמו השוקו בקערת הקורנפלקס. לראשונה בחייו הוא לא רוצה את השוקו שלו יותר, הוא רוצה ללגום משהו אחר. היא מתיישבת לידו במיטה והוא יונק זיכרונות ילדות. הוא יונק ויונק עד שאין לו אוויר יותר. היא מסירה מעליו את חולצת הפולו, תלבושת בית ספר ארורה, ומנשקת אותו נשיקות קטנות בחזה. הפטמות שלו זוקרות גם הן כעת. היא מניחה את כפות ידיו על שדיה ומנשקת אותו לאט. הלשון שלה חלקלקה כנגד הלשון המחוספסת שלו. מזכירה לו את קש הגומי האלסטי שלו. הם מתנשקים כל אותו הבוקר כשידיו לא עוזבות את המקום המקודש.

"אני צריך ללכת" הוא אומר. הטעם שלה עוד על שפתיו.
"אבל אין לך מפתח" היא מחזירה.

"אני אכנס מהחלון" הוא אומר ורץ לכיוון הבית. אמא שלו תהרוג אותו אם היא תדע. הוא מביט אל עבר החלון הגבוה, הוא גבוה מידי. הוא מוציא את המפתחות ונכנס במהירות הביתה. הוא מרגיש כמו פורץ. אמא שלו חוזרת הביתה עשר דקות אחריו. אבל הוא לא מספר לה. היא מכינה ספגטי שמריח כמו קרטון, כל ערב אותו סיפור. כעבור מספר ביסים בודדים הוא מבין שהוא לא רעב. "אני הולך להתקלח" הוא אומר, תוך כדי שהוא זורק את הספגטי לפח. הערב הוא מתמהמה בחדר, מביט בחדר השינה הריק שלה דרך התריסים. הוא כבר מתגעגע לעולם הקסום הזה. אולי אותו דבר יקרה גם מחר? נורה נדלקת בראשו כמו בסרטים המצוירים בזמן שהאור בחדר השינה שלה נדלק גם הוא. היא נכנסת, יחד עם בעלה, הגנב הזה. הם מלווים בכוסות מעוגלות ושותים משקה בצבע פיפי. שתי קוביות קרח מדללות אותו. כשבעלה אוחז בה, הוא נבהל. שלא יגע בה, המנוול! אך היא מניחה את הידיים הארוכות שלה על כפתיו והוא מרים אותה, משליך אותה על המיטה ומסיר מעליה את כותונת הלילה הלבנה שלה. הוא מוצץ את הזרקורים שלה שרק לפני מספר שעות האירו את פניו והיא צוחקת, מניחה את כוס השתן שלה על השידה. הוא מוריד את מכנסיו והדבר שבין רגליו נעלם בין רגליה. מן קסם כזה שמתרחש בעולם הפיות, כנראה. והוא נעלם ומתגלה ונעלם ומתגלה והזיעה שמופיעה על גופם מזכירה לו את הטיפות שמצטברות כעת על החלון. הגשם מתגבר והוא בקושי יכול לראות יותר. רק דמויות מעורפלות שזזות בקצב אחיד. והוא, לבד, הטעם שלה עוד בפה שלו, והוא ממשיך לחשוב לעצמו- האם אותו הדבר יקרה גם מחר?