גבעת החרמש

החרב השחורה שהוא החזיק בידו היתה עכשיו נטועה עמוק בתוך האדמה. הוא הושיט את ידו לאחור כדי למשוך חזרה את ברדסו אל ראשו, כשקול מוכר עצר אותו.
"אתה עוד מחכה הרבה זמן?"
הוא הסתובב כדי להביט בה. שערה הזהוב היה פזור, קלוע בצד אחד לצמה ארוכה שהיתה מחוברת אל נוצה כחולה בקצה. היא לבשה שמלת קרב פשוטה, כפי שנהוג אצלם ונעלה מגפי עור חומות. פיגיון קצר היה קשור בנדנו אל חגורתה.
היא נעמדה לצידו והביטה מטה אל ההרס והמוות שנח מולם. "אתה לא חושב שקצת הגזמת?" שאלה בפקפוק. הוא שמט את כתפיו באיטיות, אוחז בכת החרב שלפניו, אך לא שולף אותה החוצה. ההיסטוריה המשותפת שלהם הולכת שנים אחורה. הוא לעולם לא נפרד ממנה, וגם כשכן, הוא תמיד הצליח למצוא אותה חזרה.
"הם התחילו. את יודעת שאני כבר מזמן איני מחפש צרות. אף אחד לא אמר להם לתקוף אותי, הם עשו זאת מרצונם…"
"בכל זאת…" מלמלה, אך ידעה שהוא צודק. הם עמדו על אדמה קדושה, ותפקידו היה להגן עליה, לשמור עליה טהורה. מסיגי גבול כאלה קיבלו בדיוק את העונש המגיע להם.
"הם יבואו בקרוב לחפש אותך, אתה יודע. הם לעולם לא יפסיקו לנסות לגייס אותך. מה אתה מתכנן לעשות? לברוח שוב?"
"אם לא תהיה ברירה." הוא נאנח וסידר את חזרה את ברדסו. כנפי המעיל השחור והארוך שלבש נחבטו סביבו עקב הרוח. עיניו האפורות ננעצו באופק, ממש כאילו הן יוכלו לשגר אותו במבטן אל האינסוף.
"גבעת החרמש קרובה," הוא אמר לה בקול מרוחק. "אם עומדים עליה, אפשר לראות את כל הגופות זוהרות."