גבי ויופיו

"תודה רבה!" מאיה קראה וחיבקה את גבי.
גבי עצם את עיניו וחיבק אותה חזרה.
הוא יכל להרגיש את גבה בידיו וחזה בחזהו. חום גופה היה קרוב מאי פעם ונשימותיה הקצרות חלחלו עמוק לתוך גופו.
אל תטעו, גבי לא מאוהב במאיה. זה לא ידוע אם הוא אי פעם היה מאוהב בכלל. הוא פשוט מעריך יופי בצורה מעט שונה מרובנו. יופי של נוף, מוזיקה, ציור ובעיקר יופי נשי מביך את גבי. גבי סוגד ליופי מרחוק, אבל לא בצורה אובססיבית אלא בסוג של פליאה ילדותית. אנשים רבים מרחמים על גבי. חושבים שבגלל שלא הייתה לו חברה הוא מתרגש מכל אחת. חושבים שהוא מנסה להיות שמח אבל בעצם הוא מאוד עצוב. אני לא מסכים אתם. אותה פליאה והכרה של היופי הוא דבר נדיר, ונעלם כאשר הוא הופך לשגרה. אני אפילו מקנא קצת בגבי, על הדברים שהוא יכול לראות. בעומק לבי גבי מסמל תקווה. תקווה לכך שקיים אדם בעולם שימשיך להיות מופתע מול היופי שבעולם, שיתרגש כל חיבוק מחדש.
אבל מי יודע. יכול להיות שבמידה והוא היה יוצא ומכיר עוד בנות הוא היה מתרגל ונרגע. יכול להיות, ולעולם לא אדע.
מאיה עזבה את גבי.
"שוב תודה, ממש הצלת אותי. איפה מצאת אותו?"
"הוא נפל מאחורי ההסקה."
"טוב, תודה על הקלמר. אני חייבת לרוץ." היא אמרה והלכה משם.
גבי עדיין עמד שם וחייך לכמה שניות.
ואז הוא פנה לעיסוק אחר.