גבולות היגיון

לבכות, מראה את השבר.
לבכות, אומר את המילים האסורות.
מראה את השבירה שנייה לפני הפיסגה והנפילה ממנה.
תוצאה מעומס של מחשבות, של כאב, של שמירה וכעס. רעד מכף רגל ועד ראש.
מודה שרציתי לומר את המילים אך במקום זאת בכי שטף את עיניי.
שטף את הרצון, את התקווה השאיפה. גל רעד נוסף עובר שגורם לי לא להישבר.
מלאת שטויות, דמויות, אהבה ושנאה.
כל דמעה מסיבה אחרת.
והוא? כן הוא היה אחת מהרבות שהבכי נגרם..
ניתן לומר שהוא אחראי למוות, להריגה.
מוות הנפש נחשב גם כמוות.
אני כרגע קליפה, קליפת אדם.
של אכזבה, כעס, וצעקה.
דחפו אותי עמוק לתוך מסלול 'אין יציאה'.
והסוף? לא אמור להיות כך, הוא אמור להיות נורמטיבי.
מאמינים בקארמה? אני לא.
אומרץ קארמה איז אביץ'..וממשיכה.
יותר נכון מנסה להמשיך בחיי.
אוסף של שברי זכוכית שפוצעות אותי, רצף של חיי.
ממשיכה לאסוף אותם כי רציתי עוד, ללגום עוד, לנשום עוד שנייה לפני הטביעה.
הסתכלות מסביב לראות אם מישהו נמצא.
אך כאן לבדי.
אל תבקש עוד..