בת ים על האבן

התבוננתי על הים, על הגלים השקטים שנעים לאט באיטיות וברוגע.
על הילדים הקטנים שמשחקים בחוף.
על אבן גדולה הנמצאת בים וצבעה המדהים.
"מה זה?" אורי, אחי הקטן שאל.
הוא הצבעה על האבן, על האבן שבים.
על נערה שיושבת עלייה ללא תזוזה.
קיווצתי את עיניי, לא מאמין למראה עיניי.
"בת ים?" שאלתי את עצמי כשאני רץ לאוטו ומביא את המשקפת הגדולה של אבא.
'אין לה רגליים' מימלתי כשעליתי להר גבוה כדי לראות טוב יותר.
התבוננתי בה, היא הייתה כול כך יפה.
שערה החום שעף ברוח ועינייה הירוקות, הכול כך מהפנטות.
אחרי כמה דקות של הבתוננות בה, היא קפצה למים, במהירות.
נבהלתי לרגע, "איפה היא ? היכן היא נעלמה?" שאלתי כשאני יורד לחוף ונכנס לתוך הים.
לחפש אותה, אך ללא תקווה.
ישבתי על החוף, עצוב ומצוברח.
ואז, ואז זה קרה. ראיתי סנפיר ענק נכנס לים.
ואז הבנתי, היא עדיין שם.