בתוך עיניים ירוקות

בתוך עיניים ירוקות עמוקות אני מוצאת את עצמי נכנסת לעולם אחר.
לפתע הירוק הופך לדשא, ועליו שוכבת ילדה קטנה עם שמלה לבנה קצרה.
מביטה בשמיים וצוחקת, היא כול כך מאושרת. מחייכת לעוברים והשבים.
מחייכת למראה כפות רגליה היחפות והקטנות למגע הדשא מתחתיה. היא מחייכת לעננים שהטילו עליה צל מהשמש שהייתה בצבע שערה הזהוב. הילדה הביטה בהערצה למעלה, מבטה נתפס בבלון שקצה חוטו תפוס בין אצבעות ידיה והיא ידעה שתשמור עליו בכול מצב, ושלא תעזוב אותו לעולם. העננים המשיכו לכסות את השמיים ולא נותר זכר ולו לקרן אור אחת.
גשם החל לרדת וסביב הדשא לא היה אף אדם חוץ מאותה ילדה. היא כבר לא חייכה.
לא הייתה מאושרת. כבר לא היה לה מי חייך, והיא עזבה את הבלון. רוח חזקה פרעה את שערה ופרקה את שתי צמותיה. היא הביטה בבלון שהמשיך להתרחק ממנה ולעלות גבוה.
שלעולם לא תוכל לראות אותו שוב. דמעות נפלו מעיניה, היא לא הבינה שזו לא אשמתה.
זה לא היה בידיה, הבלון לא עמד ברוח והחליט להשתחרר. אבל שום דבר לא עזר.

אותם העיניים הירוקות שכול כך בולטות, הפכו במהרה שחורות ריקניות, אך כול כך עמוקות. והם העיניים של אותה הילדה שעברה את אותה הטראומה רק שאת הבלון מחליפים במציאות לאביה.