בתוך הענבר

הוא ישן. הוא נחת בשלוה על קליפה רחבת-ידיים ונוחה, והכל נשמע כפי שהיה אמור להשמע. הוא עצם את עיניו.
כשפקח אותן שוב, הוא כבר טבע בזהב עד מחצית רגליו. הוא נמלא פחד קר, ניסה לזוז,להתקדם, לברוח. לחיות. אבל כנפיו המהירות לא הצליחו לפרוץ, והוא הלך ושקע, הלך ושקע. ובכל מילימטר עצום ויקר ערך של גופו שאבד, הזהב אמר לו בלחישה רכה ומזדחלת מה נעלם.
אין שמיים. אין רסיסי גשם. אין מעוף סביב אורות גדולים שהתאמץ למצא. אין יכולת לזמזם את דבריו. אין היסחפות על כנפי רוחות סוערות, בהעזה וחוסר אונים שמוסיפים להבריק בעיניים שעות לאחר מכן. אין מסעות ליליים אל מול הירח. אין תחושה של דם אדום ממלא את גופו העדין והשברירי וגורם לו להרגיש מלא חיים ועוצמה כמו גל מתנפץ. אין… דבר. אין, ולא ישוב להיות. הזהב שוטף אותו ממנו החוצה, והוא נותר קטן וריק וכלוא.
עיניו נותרות פקוחות – הוא מסרב לעצום אותן שוב. אבל לא נותר מה לראות.