בשדה השיפון

הסנדוויץ' שאכלתי בחוץ עשה לי להקיא. או שזה היום הזה המטורף.

אמרתי אני אקפוץ לקנות כמה דיסקים, שהיום יעוף יותר מהר. קניתי עשרה בערך, 8 ועוד אחד כפול, נדמה לי. חשבתי משם ללכת לפסיכיאטר, למרפאה, אבל היה לי פול זמן, אז חזרתי הביתה, הסתובבתי קצת סביב עצמי, והלכתי לתחנה של האוטובוס. ידעתי שאני אקדים. ישבתי לקראת הסוף, ועולה אחת מה זה יפיפייה. לא קוסית, יפיפייה אמיתית. אני תוקע בה מבטים בשקט ושלווה והיא כאילו לא ראתה, ישבה בדיוק לפניי, הראש שלה מול הפרצוף שלי, גב אליי. לידה כאילו מכירים ישב ג'אבר רוסי כמעט קירח. בקושי מדבר. הבנתי גם היא רוסייה. היא גם דיברה קצת ברוסית בנייד. היא הזכירה לי את שרון – משדרת חזות של מלכת קרח כלפי העולם. חשבתי האם בתוכה גם זו רכה, ומשוגעת קצת כמו שרון. הרוסים מתנהלים בעולם הזה כאילו הם מאפיונרים… פתאום נזכרתי שגם את ממוצא רוסי. אני מתכוון למי שלא נולד פה. הצעירים. אז הראש שלה היה מול הפנים שלי, גב אליי, וחשבתי שהראש של שרון יותר גדול. הרבה יותר גדול. כלומר אם להיות קצת פסיכי ששרון יש לה יותר שכל… ואני יורד בתחנה, וזה רחוב כמו ת"א קטנה. משם באו הדג-נחש. ואיזה אחד הולך כזה בשאנטי בבגדים קצרים כאילו יש ים בסביבה. אני מדליק סיגריה ולוקח לי זמן לעבור את הכביש. אני נכנס בשער של המרפאה ומשהו לא דופק לי נכון, ככל שאני מתקרב. אני מציץ דרך הזכוכית, אין נפש חיה והמקום נטוש. אני מבין לא יעזור אבל מצלצל בכל זאת, אולי מישהו משפץ פה יסביר לי. ואז אני יושב על בול עץ כי המקום מוצא חן בעיניי, הוא מזכיר לי כפר. ואני מדליק סיגריה, איזה ענף יבש נופל מעץ, ואני חושב מה עכשיו? אימא אמרה היא תלך מהבית, אבל הרמתי אליה טלפון לבית, אין לה נייד. יותר רציתי לדבר עם מישהו, שידע איזה מצב אני. היא מתקשרת כי אם היא תגיד לי אני לא אזכור את המספר, ומודיעה לי איפה ללכת, מקום חדש. אני קם ותופס מונית. לקח כמעט עשרים על מונה כי זה קרוב, ואני נכנס, אני מכיר את המרפאה הזו, זו מרפאת חירום בדר"כ, ויצא לי להיות בה. אני לא יודע עם מי לדבר ופתאום רואה את יצחק, הוא המזכיר של המרפאה שננטשה. אני בא אליו, בתוך מקום עמוס תיקים והוא אחרי שולחן קבלה ענק ממש, בצבע עץ בהיר. ואני אומר לו הייתי שם, המקום נטוש. אמר כן, דיברתי עם אימא שלך. לך כאן ושם וכאן, שם תמצא את הד"ר. ד"ר… ובחוץ השומר מסביר לי יותר טוב, והד"ר אומר שנים לא היית. קצת הגזמה, אני רומז. אומר לו באתי, אני איש עם מטרה. חדש לי אישור הקלונקס! אומר בטח, מציץ בתיק, מעלה זכרונות היסטוריים. אומר אתה נראה טוב, בשביל מעשן. מה אתה עושה, יש חברים? בטח, אמרתי. מלי! היא חברה שלי! סתם, אמרתי יש וירטואלים. שואל מה אתם עושים ביחד, מעופף לגמרי. אמרתי משחקים שש-בש. אז אמרתי סתם, מתכתבים. אמר מה, יש ספר? אמרתי לא חושב על זה עכשיו, אבל כותב, ברשת. תן לי את הכתובת לקרוא. נתתי לך. אבד. מציע לי סוכריות. "רוצה סוכריה?" פותח מגיש לי. וזה אני אומר לך, מלי, כמו ברכבת לילה לקהיר שכתבתי בכלבי אשמורת. ככה נראית הקופסה, כמו של מדענים כזה, וזה לא נראה כמו סוכריה, זה נראה כמו כדורים פסיכיאטריים. אני אומר לא, אימא אמרה לי לא לקחת סוכריות מזרים. אומר אני לא זר, אמרתי כל אחד קצת. אמר הנה אני אוכל, וגרס אחת. אבל לא הציע שוב.

אמר אני אחדש לך אישור, בוא לעיתים יותר קרובות. אמרתי בטח, לא התכוונתי. קצת התבלבלתי ברחובות. שוטר עמד באמצע הכביש על אופנוע, חוסם. צופרים לו, לא מגיב. צופרים, לא מגיב. צופרים… אומר מה, אומרים לו זוז. אומר לא רוצה, ומדבר בקשר. הנהג מנסה לעקוף. אני עולה לתחנה, חושב אין לי כוח, מסמן למונית. מונה או מחיר, בוא נסכם על מחיר. 40. זה הרבה אבל בסדר, לא נוסע הרבה. מדבר איתי בחירות מקומיות. יש לו מבטא ואולי ערבי ואולי פנאטי, מדבר, אומר הרבה בקצת זלזול ת'מילה דמוקרטיה. לא רוצה להגיד משהו שיקפיץ פה פיוזים, הוא נראה קצת מסוכן, גם אם שליו. אני אומר אני לא בוחר, וזה לא רחוק מהאמת, עוד לא החלטתי, נראה מה יהיה. אומר מה זה לא בוחרים, דמוקרטיה! לא היה לו עודף ממאה לקח חמישים. עליתי הביתה שלי, (אל תזלזלי, זה בכוונה – לבית שלי.) התקלחתי מים קרירים, עשיתי לאימא סטריפטיז, (פעם היא הייתה יפיפייה, באמת.) שמעתי "הזבובים" שקניתי, ואז "בוסה" שקניתי, הקאתי, הדלקתי, שמתי מוסיקה, אני פה. אני לא נוהג לאכול בחוץ, תמיד אני מוצא עצמי משהו לא בסדר אח"כ.
>>>>>>>>>>>>>>>>>
אפריל 2009