ברוכים הבאים לתצוגה האחרונה

היו לה עיניים של ינשוף, שזהרו כמו עששיות בלילה והאירו היישר לנקודות הכי אפלות בנשמתי.
היו לה רגליים של איילה, ארוכות וקלילות, שברגע היו מדלגות בחינניות אל מעבר לשדה ראייתך, כך שהייתה נעלמת בכזו חרישיות וחן שלעיתים חשבת שלא ראית אותה מעולם.
הייתה לה עדינות של פרפר, איך שהייתה מתהלכת-מרחפת ונוגעת-לא-נוגעת בכנפיה היפהפיות, השבריריות.
הייתה לה נאמנות של כלב וערמומיות של שועל, אציליות של ברבור ושיערה רעמת אריה, ככתר משי על ראשה. היו לה שיניים חדות של זאב, שלא הספיקו עוד לנשוך.
ולב יפהפה שלא שייך לאף אחד מממלכת החי, אולי מממלכות אחרות, שכנראה לא שמעתי עליהן עדיין.
חשבתי שהיו לה תשע נשמות כמו לחתול.
חשבתי שהיא לא הייתה בת תמותה.
אבל היא הייתה.
הם הוציאו לה את עיניי הינשוף ושמו עיני זכוכית, חלולות וריקות, ונשמתי היא הדבר האחרון שמטריד אותן. רגלי האיילה שלה כבר לא ירוצו או ידלגו שוב אי פעם. אין לה לאן להיעלם יותר. היא חשופה מאחורי הזגוגית. הם מרטו את כנפיה. בכל מקרה היא לא הייתה מסוגלת לנפנף בהן שוב. איש לא ידע את נאמנות הכלב שהייתה לה או את ערמומיות השועל. האציליות הברבורית וכתר הרעמה שלה נראים חיוורים ומלאכותיים לאור הפלורוסנטי הצונן, המכה בה ללא רחם. הם תלשו את שיניה לפני כן, שלא תוכל לנשוך כשנאבקה.
העמידו אותה בתנוחה שתיראה חיה, אבל כולם יודעים שהיא מתה. אי אפשר לטעות בכך. גם כשממלאים בחומר מילוי ומסדרים יפה יפה, מוות הוא דבר שלא ניתן להסתיר.
עכשיו היא עומדת שם. מאחוריי הזגוגית הקרה, העבה. עם האור הבהיר מלמעלה, שכולם יראו. ליד כל האחרים, בובות-גופות ממולאות בצמר גפן עם עיניי זכוכית ולב תלוש.

אין ויכוח על כך שהיא המוצג הכי יפה.
רק חבל שדווקא בתצוגה של פוחלצים.