בראשית

"תכתבי סיפור", רחשה הארץ מתחתי.
"לא עכשיו" רגלי שקעה בעקשנות אל תוך בוץ טובעני והשאירה שם את סימנה, תַחום וכהה.
"תכתבי", סגרו עלי השמים, כבדים ואפורים.
"איני פנויה עכשיו לסיפורים" חיפשתי פתח מילוט. "אולי מחר".
הרוח הסתחררה סביבי, מנסה לעצור את הילוכי ולאזוק אותי אליה ובו בזמן נושפת באזני כנחש: "הכל פתוח, תכתבי כאילו אין מחר".
"תכתבי כבר", צווח האור ופֶרֶץ ברק סנוור את נשמתי וברח, משאיר אותי באמצע התוהו, בחושך, ליד התהום.
היפנתי ראשי לקצה האופק השחור. ירח קטן היה תלוי רחוק אי-שם. החרמש הלבן הונף מעלי, מתנשא, מנוכר, וקר. בשתיקתו מוכיח אותי על הדממה שבתוכי.
"תכתבי עלינו" נצנצו הכוכבים.
"עליכם?" תהיתי "מה כבר אפשר לכתוב עליכם?"
בעלבונם הסירו הכוכבים את אורם הרך ממני. הם נחבאו בתוך שמיכת עננים, מסתתרים בצמר ולא נראו עוד.
רעם התגלגל מקצה העולם עד קצהו, קולו הזועף החריש את אזני ואיבֶּן את לבי.
מים רבים, ואני כמרחפת מעליהם. העברתי ידי במסלולים שחרצו המים על פני ועל גופי וניסיתי לקרא את שביליהם. קוים ונקודות של ברייל, שאצבעותיי הנוקשות לא הצליחו לחבר לרצף.
"עלינו" זעקו טיפות המים וגרגרי האדמה.
"עלינו ועליך" הצטרפה בנהמה הרוח וסחררה פירורי כוכבים סביבי
"עלי ועליכם" ענה הקול הבוקע ממני, קטוע ומקרטע.
לגמתי אויר הכנסתי אותו אל תוכי ועצרתי נשימתי, מופתעת לגלות בו צבעים, ריחות, ניגונים, טעמים ומרקמים, והייתי כמי שטעם פרי אסור, מתענגת לרוויה על העסיס הנוטף, מנסָה לחבר עולם לתמונה אחת חדה וברורה ובו בזמן להפריד הכל לחלקיקים הראשוניים ביותר.
וכתבתי, ובראתי את השמים ואת הארץ.