בקשה של ילד

הייתי בבית הספר וחשבתי על ההורים שלי.
אני הייתי בטוח שהם לא יתגרשו, לפחות ככה אני רוצה, בגלל מה שקרה יום קודם – שהם רבו.
אני הסתכלתי על הנוף מהחלון והייתי מהורהר במחשבות. לא, זה לא יכול לקרות! הם בטוח ישלימו בסופו של דבר! לא יכול להיות שהם יתגרשו! בבקשה, אלוהים! אני אעשה הכל, כל דבר, רק שההורים שלי יהיו ביחד! אני לא אוכל אם לא! בבקשה! זה הדבר היחיד שחשוב לי בחיים!
חיכיתי בקוצר רוח לסיום בית הספר, לשמוע ולהרגיש שהכול בסדר בבית.
בסוף יום הלימודים – מה שנראה לי כנצח – חזרתי הביתה ברגל, כיוון שלא ראיתי את אימא מחכה לי בחוץ.
מיד הבנתי שמשהו מוזר קורה.
לאחר הרבה זמן, התקרבתי אל הרחוב שלי בצעדים קטנים; פחדתי לדעת מה קורה בבית, לא רציתי לשמוע שהם יתגרשו.
לבסוף, נכנסתי הביתה.
הכל היה שקט, דממה שררה במקום; מאוד פחדתי מתגובתם של אחד מהוריי.
לפתע, אימא ירדה במדרגות.
"שלום, אימא." לחשתי מפוחד.
אימא ענתה כלא שמעה את מה שאמרתי, "לי ולאביך יש בשורה לספר לך."
איזה מוזר, חשבתי, היא לא מסבירה לי למה היא לא הגיעה לאסוף אותי מבית הספר. טוב, אבל זה לא מה שחשוב עכשיו.
"אולי אחר-כך?" לא רציתי להקשיב להורים שלי, כי ידעתי שעוד כמה ימים הם לא יהיו יותר ביחד, ואם זה יראה… אני נשבע שאני אתאבד!
"לא, עכשיו!" שמעתי את אבי אומר נחוש בדעתו, וכשהסתובבתי ראיתי אותו עומד מאחורי, ידיו משולבות והוא מסתכל על אמי בחיוך שהייתי מגדיר אותו כזדוני.
אני מאוד פחדתי למשמע דבריהם, הם יקבעו הרגע את גורל החיים שלי! באותו הרגע שתקתי מרוב בושה ופחד.
"רצינו להודיע לך ש…" עצרה אימא והתקרבה אליי.
הסבתי את ראשי אל אבא.
"שאני ואמך," המשיך אבא, "מתגרשים."
עלו בעיניי דמעות; אני יצאתי מהבית בריצה בכל כוחי, הספקתי לשמוע את אימא ואבא קוראים לי בשמי וצועקים אליי "לאן אתה הולך?", אך לא יכולתי לענות באותו הרגע. הגעתי לרחוב והמשכתי לרוץ, ולא עלה בדעתי לעצור אי-פעם; מי יודע לאן יובילו אותי חיי?…