בקשה אחת בלבד ממלאך המוות

כשהוא משקיף על הילדים שלו, רצים בחול החם והצורב של חוף הים היפהפה, כל מה שהוא יכול לראות אלה הן העיניים העצומות שלה והחיוך מלא התקווה והתאווה לעתיד שלא עתיד להגיע.
הוא רואה את הרגליים שלהם מתרוצצות ממקום למקום ולא יכול להפסיק לשאול את עצמו כיצד זה הגיוני. כיצד זה הגיוני, שבחלוף כל השנים הארוכות והנוראות האלה, הוא עדיין חושב עליה?
איך היא מוצאת את דרכה להתגנב למחשבותיו כל פעם מחדש. היא מגיעה למקומות האפלים ביותר שלו, ונהנית לנבור שם.
הוא לא מסוגל להפסיק לראות את הפרצוף שלה. הוא משתגע. הוא בטוח שהוא משתגע. הוא כנראה פיתח אובססיה, אבל לא.
הוא אהב אותה, והוא ידע זאת, אבל כמה זמן עוד היה צריך כדי שהצלקת תיטשטש.
כולם אמרו לו שזה עניין של זמן, והוא, בתמימותו, הקשיב להם.
הוא נתן לזה שנה, והוא חשב עליה כל הזמן.
שנתיים, והוא חשב עליה מחצית מהזמן.
שלוש, והוא חשב עליה רק כשזה היה יום השנה שלה או כשהיה מנשק את החברה החדשה שלו.
עשר שנים עברו, ונראה שהמעגל הזה לא עזב אותו לשנייה.
כשבתו, אביב, שנקראה על שם העונה האהובה עליה, קראה לו 'אבא' בקולה הקטן, כל מה שיכול היה לחשוב עליו היה:
הלוואי שהיא הייתה גם הבת שלה.
והוא באמת קיווה לזה בכל ליבו. אפילו שהיה נשוי באושר ואפילו שסיים את לימודי הרפואה ונהפך לראש המחלקה הכירורגית ברמב"ם; אפילו אז, הוא חשב עליה.
הצלקת לא היטשטשה. לא משנה כמה שנים עברו מאז.
הפצע נפתח, ואיתו ניצוץ התקווה שתקף אותו בכל יום בחצי השנה הראשונה מאז שהיא מתה.
השביב הקטן הזה שאומר שאולי, רק אולי, היא תיכנס בדלת עם הריח המתוק שלה, שמתגבר אפילו על הריח של מגש הפיצה שהיא מחזיקה, לפני שהיא בולסת חצי ממנו בבת אחת בלי רגשות אשמה.
הוא מתגעגע אליה יותר מפעם. והוא כותב לה מכתבי אהבה, אם כי אין יותר למי לשלוח אותם.
אבל זה מספיק טוב בשבילו, אז הוא הבטיח שישים את כולם במגירה וכשיבוא היום שלו, הוא יבקש ממלאך המוות בקשה אחת בלבד: להביא לה אותם.
וכשתפתח ותקרא אותם, בעיניי המלאך החדשות שניתנו לה, היא תתאהב בו שוב.
ואז, היא תבטיח לו הבטחה שאינה רשאית להבטיח:
"לא אעזוב אותך יותר לעולם."