בקצה היער

אדם עמד בקצה היער, ממש על הגבול בין העולמות.
אם תעמדו מחוץ ליער ותביטו בפניו, תראו כי הן מצולקות וחרוצות קמטים.
אך למרות הכול, ברור כי פעם, הוא היה אדם מרשים.
עמידתו הייתה זקופה משל כול אדם אחר שתראו אי-פעם.
לא עמידה צבאית, אלא עמידה המצביעה על עבר עשיר.
עבר שזרק עליו רבות, אך למרות הכול לא היה מוכן להשפיל ראשו.
עיניו, הן היו חדות כעיני נץ, ואינן מספרות דבר.
מבטיחות עשרות סיפורים שלעולם לא יסופרו.
איש לא ידע מי הוא, למרות שהוא תמיד עמד שם.
תמיד באותה נקודה, בדיוק על הגבול של שני העולמות.
תמיד עם אותן עיניים שרואות הכול, וסיפורים שלעולם לא יסופרו.
איש מעולם לא ניגש ודיבר איתו, מעולם לא שאל.
אולי משום שקיומו תמיד מוטל בספק.