בקבוק רום ומעט שוקולד

בקבוק רום עמד פתוח על השולחן, אך המקום לא הדיף ריח של אלכוהול.
לא, הוא הריח כמו דבר מה מתוק, זיכרון טעים מימי עברו.
המקום הריח כמו שוקולד.
האדם שהשאיר את הבקבוק פתוח, ואת כול שאר הבקבוקים גם כן,
רצה למחוק את הריח המתקתק, את הזיכרון הנפלא.
הוא רצה להפסיק להיזכר בה, בכול פעם שצעד אל כול המקום.
הוא רצה שריח השוקולד הייחודי לה, ישאר איתה, עמוק באדמה.
נמאס לו שברגע שהוא נכנס אל החדר, דמעות עלו בעיניו.
הוא לא יכול היה להיכנס לשם יותר.
טוב, לפחות לא כשהוא פיקח.
אך כאשר הוא היה שתוי, או, אז הכול היה שונה.
אם הוא היה שתוי, לא רק שהוא היה יכול להיכנס אל תוך החדר, הוא גם היה רוקד בו, מפזז שירי ילדים נושנים שהיא אהבה כול-כך.
ואם הוא היה שתוי מספיק, הוא היה יכול לשמוע אותה שרה לצלילי זמזומיו.
קולה היה ערב כתמיד, כול-כך צלול ואוהב.
אך בבוקר, הכול נעלם.
נשאר רק בקבוק רום פתוח, וריח השוקולד באוויר.