בצל החושך

החושך העדין עוטף אותי, מחבק אותי חזק בזרועותיו הדמיוניות. הנשימות המואצות שלך מגיעות עד לאוזניי מסופו של החדר, כשאתה כולך עפוף באור לבן חלוש.
אני מקשיבה לנשימות שלך, מתפתה לקום ממקומי ולזחול אל מיטתך, להיכנס איתך אל מתחת לשמיכות ולחבק אותך חזק, בלי לעזוב.
אתה מתהפך בשנתך ופנייך נגלות אליי, שלוות ומלאכיות.
כמה כואב זה- להיות איתך באותו חדר בלי יכולת להתקרב.
אני פותחת את פי, מנסה לקרוא בשמך, לראות אם אתה ער, אך שום קול לא יוצא מפי.
קולות עמומים נשמעים בחושך, קוראים לי לבוא אליהם, לוחשים, דוחקים. הינשופים והעורבים שבחוץ מתחרים אחד בשני, יוצרים יחד הרמוניית קולות מרהיבה.
הלילה עדיין בשיאו, ויש עוד שעות רבות עד שהשמש תזרח ותעלה, תאיר את השמיים עפופי החושך באורה הבהיר והחמים.
גופי מתרומם מין הכוך שיצרתי משמיכות ברצפה ונכנס למיטתי. תנועותיי כמעט בלתי מורגשות, אפילו לעצמי.
אני מתכסה בשמיכה, מהדקת אותה חזק אליי.
'לא איבדתי תקווה,' אני נותנת למחשבה לחלחל אליי. 'אני עוד אמצא דרך אל ליבך הבודד.'