בפעם האחרונה ~מענה לאתגר של zoeyangel

יבבות של בכי מר, המלאות בפחד, אובדן. צעקות של אלה המאמינים שעוד ייחלצו מהמצב לצד צרחותיהם של אלה הנואשים, שאיבדו תקווה במעמקי הכאב האינסופי. לרבים זהו תיאורו של הגהנום, ואילו לאחדים, אותם מחשיבים בדרך כלל לאלה שאיבדו את שפיותם מזמן, זהו גן העדן. למעשה, כל כך דק הגבול בינהם, עד שבשבילו הוא נמחק לגמרי. הוא יוצר לעצמו את גן העדן לו מייחל כל יום יותר ויותר, בכך שמכניס אנשים אחרים, נשמות תמימות, אל תוך הגהנום.
הוא הלך בין הריסות של בניינים, הן דמות כל כך לכל הגופות שהשאיר מאחוריו, הרוסות, לפעמים קרועות, חלקי גופם מסובבים באופן לא טבעי. צעדיו היו שקטים כל כך, למרות שנעל מגפיים כבדות, עד שנבלעו בין הדממה שנראה כאילו הצליחה להכביד על האוויר, ועל נפשו. נראה כאילו הוא מביט קדימה, אך מחשבותיו, בעצם, נדדו למרחקים, והוא לא באמת התרכז במה שראה. עינו האחת אפורה, צבעה בהיר אך עם זאת בעל עומק, יפה ומהפנט. עינו השנייה אדומה, בתוכה נמצאים עשרות גוונים, זהים לגווניו של הדם, כולם מתאחדים בצורה שנראת טבעית באופן מוזר, ומטילים אימה. מתי הפכה להיות כזו? הוא לא זכר. אך נדמה היה שזה התחיל כאשר שמע את הצעקה הראשונה בחייו-כשכבר ידע לדבר, ללכת ולהבין. אז הייתה הפעם הראשונה בה הרגיש כאילו יכול ללכת מהר יותר, להיות חזק יותר, להתעצם. ואז גם הגיע הדחף אשר לא יכל להשתלט עליו, הדחף לראות את הנוזל האדום והסמיך הזה, דם. הוא תמיד תהה מי, או מה הוא לעזאזל. האם הוא קורבן לשעשוע השטן, או שאולי שד בעצמו?
לפתע משהו גרם לו להתעורר מתהיותיו. התמונה המטושטשת שראה מולו הפכה מציאות ומדוייקת כאשר מיקד את ראייתו, והיה כעת כולו במציאות ולא אי שם, בין המחשבות והשאלות חסרות המענה.
"כן, אתה," זו הייתה מישהי. הוא כנראה לא שמע את פנייתה הראשונה, או שאולי שמע אך לא באמת התעמק בה, ולכן שכח ממנה. היא הייתה נערה, בת ארבע עשרה או חמש עשרה למראה. שיערה הבהיר אסוף בצמה ברשלנות רבה, מתחת לעיניה חצי עיגולים כהים, המעידים על כך שלא ישנה הרבה זמן. למרות זאת, היא עמדה זקופה, יציבתה בטוחה. הוא הופתע כל כך עד שאשאל מבלי לחשוב, "את לא מפחדת ממני?"
היא חייכה קלות, אך לא היה זה בגלל שעשוע. ניתן היה להרגיש בברור את העצב המתפזר ממנה. זה גרם לה להראות בוגרת יותר, הרבה יותר. "פעם פחדתי," אמרה. "פחדתי, לפני שבועיים, כשבאת אל הבית שלי, והרסת את כל עולמי." דמעות זלגו במורד לחייה. היא רצתה לקפוץ, עליו, ולכסות את פניו בסימנים אדומים וסגולים, ואת גופו בבעיטות כבדות, אך עצרה את עצמה בכוחות האחרונים שנותרו לה.
הוא הביט בה, לא נותן לשום רגש לעלות על פניו, מלבד שעשוע קל ועניין בעיניו. היא חיכתה דקה, ואז המשיכה לדבר. "אתה הרגת את הוריי, ממש אל מול עיני. ואני הסתתרתי כמו פחדנית. אז החלטתי, למצוא אותך, ולא לנוח עד אז," היא לקחה נשימה, "והנה מצאתי,"
"רצית להוכיח לעצמך שאת לא כזו פחדנית, ויכולה להתייצב בפני אחד הרוצחים הכי רצויים בעולם?" שאל בלגלוג. "נו, הוכחת. אני אפילו אתן לך ללכת," אמר וגיחך. מבטה הפך כועס, באופן מפחיד מעט. הוא נתקף חרדה קלה לנוכח העובדה שנבהל מילדה. אך כמובן שלא הראה זאת.
"לא," רק אמרה בפשטות שסתרה לגמרי את הזעם שנטף מפניה. "אני לא מאמין שתבואי כדי לדון איתי כדי לדון ביצירותי," אמר בזמן שהעביר את מבטו אל הקרקע והניח את ידו על לחייו בביישנות מזוייפת, ציניות נשמעת במילותיו. "כמעט ניחשת," היא אמרה. הוא הרים גבה בשאלה, מצפה לתשובה. "באתי כדי לשכנע אותך להפסיק," אמרה.
דממה התשררה, בפעם המי-יודע-כמה להיום, ורוח חזקה נשבה. תחילה גרמה לצמתה הבהירה לעלות מעלה מכתפה, יחד עם קצוות שיערה שלא נכנסו בה, ואז גרמה לריחוף קצר גם לשיערו הארוך, שעבר כבר מזמן את האורך המקובל לגברים כיום.
"ולמה את חושבת שאקשיב לך?" שאל, הוא כבר לא הבין אותה כל כך. "ככה החלטתי, ואעשה הכל בשביל זה," ענתה, מביטה הישר בפניו, ללא שמץ של פחד. "את מוצאת חן בעיני," אמר וחייך חיוך קל, אך לא ידידותי במיוחד, יותר ערמומי. "לכן אתן לך הזדמנות,"
"תודה רבה, באמת," אמרה בנימה כעוסה. היא החלה לדבר, אך הוא לא באמת הקשיב. היא הזכירה לו מישהי, היא הייתה דומה לה עד כאב. בזמן שהביט בה נמלא כל ראשו בזכרונות, מרגשים, מגעים… השיער הבהיר, היציבה הבטוחה, תווי הפנים העדינים שכלל לא תאמו לקולה, היא הזכירה לו את אהבתו הראשונה.
זו שלא ייראה עוד לעולם.
"למען האמת, אני לא יודע למה אני רוצח," אמר כאשר היא סיימה לדבר. היא הביטה בו, אך מבטו היה חלול. "לא יודע…?" שאלה, כמעט בלחש. "גזלת חיים בצורה נוראית מאנשים רבים כל כך, וגם מקרוביי היקרים לי ביותר, ואתה.. לא יודע?!" את המילים האחרונות צעקה, נושאת את מבטה אל השמיים. הוא לא ציפה לכך, אך דמעה זלגה במורד לחיו החיוורת. הוא הופתע מכך בדיוק כמוהה, ואולי אפילו יותר. "כזה אני…" אמר בקול שקט. "ואני פשוט לא יכול להשתלט על עצמי!" אמר בכעס. "לא יכול…" חזר על המילים לאחר מכן, וקמץ את אגרופיו. "אתה כן…" היא אמרה לפתע, ונדמה היה כאילו תקווה הבזיקה בעיניה, לנוכח האנושיות שגילה. "אתה עוד תראה שאתה כן," אמרה וחייכה חיוך קל, ואז הסתובבה והחלה ללכת.
"לאן את הולכת?" שאל בקול רועד מעט, כבר לא בטוח בעצמו כמו קודם. "משימתי הושלמה," היא ענתה. "אני רואה שלא תרצח יותר," "כן, אני לא ארצח יותר," חזר אחריה.
לפתע עיניה התרחבו, ופיה נפער. דם השפריץ מחזה וכיסה את בגדיה הבהירים. היא הספיקה להוציא רק קירקור קצר, מוזר וחלוש לפני שהפסיקה לנשום.
הוא הביט בדמה יורד מטה, ובלהב הסכין שנעץ בגבה יוצא מחזה, אדום כולו. עיניו סרקו את כל גופה, שכעת היה רפוי לחלוטין, חסר חיים.
"אני לא ארצח יותר, זו הייתה רק הפעם האחרונה.." מלמל, מוציא את סכינו ונותן לגופה חסר החיים של הילדה ליפול ארצה, אל החול המלוכלך.
הוא הלך משם באותם הצעדים השקטים, תוהה אם כרגע דבר אמת או שיקר.