בעקבות הסערה

הגשם בחוץ מרעים בנקישותיו על הארץ.
העולם כמו מבשר על תחילתו של דף חדש לבריאות כולם, התחלה של יום נקי וטהור יותר, נטול עצב, נטול דאגה.
ואנחנו מרחפים באוויר, מעל לכל. שומעים אלפי קולות צוחקים ובוכים, נבראים ונשברים.
רואים עשרות אלפי מראות, של קץ ושל התחדשות, של יקום שנובל ושל אחד הקם לחיים תחתיו. מרגישים…
הריח המשכר של הגשם נחקק בגוף ונחרט בזיכרון.
אוייבים ושונאים. אהבים ובני אלמוות, ניזונים מצער וכאב של אחרים. אנשים תמימים וחסרי דאגות, וגם אלו טובי הלב ועדיני הנפש. הם כולם ישפטו על מעשיהם, אם לטוב או לרע.
אין צורך להאמין ביישות שופטת, מולכת על הארץ, אם אין ברצון המין האנושי לדבוק בכך. אך יש עניין בשימור הערכים והתרבות שבהתנהגות מכבדת ושוות ערך כלפי הזולת.
זו רק דעה אישית. דעה אחת של ילדה קטנה שכמותי. אבל הלילה…
הלילה הרעם מתגלגל בעוז על פני האדמה. ברקים משוננים חוצים את הרקיע ומפלחים בו, והטיפות האינסופיות, מגשימות מפל אימתני ובלתי פוסק של נוזל מרום, שוטפות את העולם. וכשיעלמו,
השמש תכריז על פתיחה של יום חדש, תקופה חדשה. טהורה ויפה יותר כמו פרחים אחרי טל הבוקר. כמו כר דשא רחב ורגליים קטנות של ילדים; מתרוצצים בהנאה, קול צחוקם נישא למרחוק.
הלילה…
זה יקרה.
שום דבר לא יישאר אותו הדבר.
ואחרי שהחורף ייגמר… השנים יחלפו לאט, חיוכים ימלאו את השגרה העצלה, והתום יחזור. הוא לעולם שוב לא יעזוב.