בעיניים פקוחות

לא נשאתי עמי דברים רבים. מטבעות, מגבעת וחולצה נוספת נחבטו בדפנות המזוודה הפנימיות, בעוד היא נגררת בעקבותיי במורד הרחוב.
מסיבה שאז טרם נתחוורה לי, נמנעתי מלהביט אל הדסקה הלבנה והמחורצת שהאירה את שמי הלילה המסוגרים. נדמה היה שהלילה ההוא נרתע מלגרות את חושי האדם; דממת אלחוט, היעדר ריחות שעות האור ועלטה מהולה באור ירח. תהיתי כמה נפשות נוספות חולקות איתי את המאורע, ומתהלכות בעיניים פקוחות ברגעים אלו. לא מן הנמנע שאגלה בקרוב.
קצה הרחוב קרב ובא, ואני פניתי לרחוב אשר היה זהה ברובו לקודמו. בקצהו נתגלה מחזה, שהזכיר לי מדוע אינני שקוע בעסקי החלומות במיטתי. צריף עץ מהוה נשקף על רקע הים, אשר נהיה רחב ידיים ככל שהוספתי לכת. במהרה גם ראיתי מעט מעבר לחומת האבנים הנמוכה שהפרידה בין הים ליבשה, ונחשף בפניי המזח הכהה ומלא הטחב עליו היה בנוי הצריף. מספר סירות דוגה קטנות, אשר בוודאי לא היו יכולות להכיל מעבר לצמד אנשים, היו קשורות בחבל כבד וסחוט מים אל המזח.
בשבריר של היסוס, שמתי פעמיי אל נקודת העלייה על המזח. הצליל המקרטע של גלגלי המזוודה על המדרכה משובצת האבנים, נתחלף בצליל אחיד של עץ הנוקש על עץ. כאשר הייתי במרחק צעדים ספורים מדלת הצריף, נעמדתי במקומי והקשבתי רוב קשב. כעת, הרעש היחיד אשר הגיע אל אוזניי היה קול הגלים הנחבטים במזח. חששתי שמא איחרתי, או שמא הקדמתי. מן הצריף לא בקע אור, ואני הסטתי את דלת העץ החורקת ונכנסתי פנימה.
ראשית, נתגלו לי ארבעת החלונות ששיבצו את קירות הצריף. מן השניים הקרובים לים חדרה אלומת אור בוהקת ולבנה. במקום הוצבו כחמישה שולחנות המיועדים לאכלוס של ארבעה אנשים, ועל הרצפה, צמוד לקירות הצריף, הבחנתי בכריות גדולות ומלוכלכות, אשר הקיפו מספר שולחנות קטנים ונמוכים יותר. כלי קיבול משומשים עמדו ללא ניע על גבי השולחנות, והמקום עמד שומם מאדם.
כעת סרקתי את הדלפק לימיני. כוסות זכוכית עכורות שיבצו אותו, בחלקן עדיין נותר נוזל צהבהב ובחלקן האחר רק שובל קצף. בין גל לנחשול עלה בידי לשמוע קול חרישי, וככל שעיניי הסתגלו לחשיכה, ניתן היה להבחין בצללית בעברו השני של הדלפק. הדמות עמדה בדממה, בידה האחת פיסת בד ובשנייה כוס נוטפת נוזל. כעת תפשתי כי הרעש אותו שמעתי היה צליל שפשוף הבד כנגד הזכוכית.
"ההסעה האחרונה יוצאת ברגע זה, אתה מעוניין?" שאלה הדמות. בקולה ניכרים היו חכמה וידע מרובים, אך גם ניכור רב. אני הנהנתי לחיוב.
תחילה, לא הייתי בטוח שמא המסר נקלט בהיעדר מקור אור. עם זאת, במהרה שלחה הדמות את ידה לאזור נסתר מתחת לדלפק והניחה פיסת נייר בינה וביני.
"המחיר הוא שלושה מטבעות נחושת." הכריזה חרישית, ואני הוצאתי את הסכום הדרוש מן המזוודה והנחתיו מולה. בעודי תוחב את חתיכת הנייר לכיס חולצתי שמעתי את קולה מציע לי משקה, אך כשעלתה בראשי תשובה ראויה, כבר נטרקה דלת הצריף מאחוריי ומצאתי עצמי בגפי על המזח.
כעבור מספר גלים ורגעים, הגיע לאוזניי קול חריקת דלת ופסיעות אדם. מאחוריי הצריף הגיחה הדמות, שנתגלתה כעת כאדם לבוש בגדי עור בלויים ומלאי טלאים. כובד המשקל של שפתיי הבד העיד על רטיבותם, והם הכו ברגליו הכחושות עם כל צעד.
מבלי לומר מילה, הוא שם פעמיו אל הסירה הרחוקה ביותר מן הצריף. כאשר עלה על הסירה, היא נרתעה ממנו מעט. הוא, כמו בעלי חיה אשר אינה מזהה את בעליה, הרגיעה וסימן לי לחבור אליו על גביה.
כאשר עליתי גם אני על סירת הדוגה, חשתי בשבריריותה. מי ים מלוחים וקרים ניתזו לעברנו מפאת חוסר שיווי המשקל. אני התיישבתי על הספסל האחורי והלח, חובק את מיטלטליי בחוזקה. הוא התיישב מלפניי, בוחן את משוט העץ שבידיו. מיד לאחר מכן החל לחתור.
מראהו החיצוני והחלוש לא העיד על יכולתו להשיט את הסירה. בעוצמה, עקביות ותזמון מושלם של כל מהלומה בפני הים, הוביל אותנו הרחק מן המזח. יכול הייתי לחוש את אור נוריות הרחוב דוהה מעבר לעורפי ואת העיר אשר הכרתי דועכת ומתכווצת. לא הייתי מסוגל להסתכל לאחור, על אף שלא חשתי כמי שנידון להיהפך לנציב מלח.
כל פילוח של המשוט את מי המלח השמיע צליל, אשר חזר על עצמו במרווחים סדורים להפליא. הסירה הקטנה העפילה על הרים וגאיות בים, והגלים אשר לא הצליחה לכבוש, הכו בה בחוזקה. מטבע היותי אדם מופנם וביישן, קשה היה לי לשאת שתיקה ארוכה בין בני אדם. לשמחתי הרבה, היה זה נהגי אשר הפריח את השממה.
"התמזל מזלך. היה והיית מגיח אפילו באיחור הקל ביותר, ייתכן שהירח כבר לא היה נושק לים." אמר, ואני הבטתי על הכדור הלבן והעצום שהלך וגדל לפנינו. גיחכתי כאדם אשר לא מוצא תשובה עניינית לדבר מה ששמע.
"אילו הייתי מפספס את ההזדמנות, הייתי מגיע עוד חודש מהיום." שלפתי תשובה לבסוף, אך מיד ידעתי כי היא אינה משכנעת.
"לא, עליך להיזהר." אמר בקול תקיף, אך גם מגונן. "מסוכן מאוד לאנשים מסוגינו להתהלך בין ההמון ולחיות את חיינו כאנשים רגילים."
היה בי רצון עז לדעת למה. לפני שעלה בידי לשאול, המשיך איש שיחי לדבר.
"אתה מוכרח להבין," החל לדבר ככומר המטיף לקהל מאמיניו. אני חשתי כאדם הנקלע בשגגה לאותה כנסייה, אך בכל זאת מנסה להבין את דברי התורה. "לא יעלה בידי בני אדם כמוך וכמוני להיטמע בחברה הבנויה על שיתוף, אחווה ורעות." הוא עצר את דבריו, נותן להם לשקוע ומוודא כי יש בידי זמן להקדיש להם מחשבה.
"דברים אלו וודאי גורמים לך לעוות את פניך." המשיך. "אך יש סיבה מוצקה לכך שהירח הוא ביתם של כה רבים מאתנו. אנו חסרים את היכולת ליצור חיבור אמיתי עם בני אדם, ומטילים ספק בקיומו של חיבור מסוג זה. איננו מסוגלים להעניק או לקבל, להקריב פיסה מאתנו עבור אחר. הארץ נשלטת על ידי אנשים אשר מסוגלים לכך, כי לא ניתן להכחיש את העוצמה ששיתוף פעולה מסוג זה מעניק, גם אם הוא מושתת על שקרים. לכן, הירח הוא מפלטינו האחרון. והיה והיית ממשיך את חייך בין בני אנוש, שבידם ליצור חיבור אמיתי עם בני אנוש אחרים, היית מאבד את שפיותך. הבדידות איננה כה מסוגרת כאשר היא אינה חווה גינוי."
הירח החל מתקרב בצעדי ענק, וכבר תפס את מרבית האופק שמלפניי. שמטתי את ראשי, מביט אל רצפת הסירה וחוקר את תזוזתם של המים על גביה. "הירח, ביתם של הבודדים וחסרי השפיות". נזכרתי בכרזה ההיא, שראיתי לפני כארבעה ירחים. זמן רב לקח לי לאזור אומץ ולשים פעמיי הנה.
לפתע עלה במוחי זיכרון ישן, מימי ילדותי לערך. נזכרתי כיצד אני וחבריי השתובבנו בדרכים שבפאתי הכפר, בינות עצים וגבעות. אהבנו ללכת בקושי רב את העליות, ולרוץ בהנאה את הירידות. באחד הימים, חבריי רצו מטה ואני מצאתי עצמי מתגלגל בעקבותיהם ונחבט על אבנים ומקלות. דיממתי מראשי ומברכיי והחלתי בוכה. גם מבעד לדמעות ראיתי את חבריי רצים באדישות אל עבר הגבעה הבאה, ואני נותרתי מאחור. לפתע שמעתי ילד אשר התיישב לימיני. "איך אתה מרגיש? אתה רוצה שאני אשאר פה או אקרא למישהו שיכול לעזור?".
הזיכרון דעך ואת מקומו תפס האור הבוהק להחריד אשר בקע מן הירח. התחבטתי מעט ביני ובין עצמי. לפרקים שקלתי לבקש לחזור לחוף העיר, לברוח מן הדסקה הלבנה. אך נזכרתי בבדידות העצומה אשר ליוותה אותי יום אחר יום.
הנהג שתק, ולפתע גם הים. הבטתי אל עבר בבואתי, שכעת ניבטה אליי מבעד למימי הים השקטים. הרפיתי מן המזוודה אותה חבקתי כל שעה ששטנו, נעמדתי על שתי רגליי וקפצתי בעיניים פקוחות אל תוך האוקיינוס.