בעיניו של הצלף

לקחת אוויר, להחזיק, להוציא. נשימות קרות, עמוקות ואיטיות, ליבי שמאט גם הוא, כאילו עוד רגע יחסיר פעימה, גופי איבד את חומו ועיני איבדו ברק, העצים סביבי שתקו, הציפורים הפסיקו לצייץ והסביבה קפאה, מותירה רק אותי ואת הרובה שלי בתמונה, בשבילי הכל נהפך לשחור ולבן מלבד מה שבכוונת. אנשים הולכים להנאתם, ילדים קטנים עם הוריהם והחיילים ששומרים על כולם, אך אף אחד לא מודע אלי עכשיו, במרחק הזה הם גם לא ידעו. "אתה יודע מה היא ההרגשה של להיות אלוהים ילד?" קול מוכר נשמע בראשי "לשלוט, להפיל אוייבים במשיכת אצבע" אני לא מאמין שאני באמת קניתי את השטויות של הבחורה הזו, ותראו איפה אני היו… זה לא הזמן לחשוב על הדברים האלה, סובבתי מחוגה בכוונת הנשק, מגדילה את האיזור עד כך שאני רואה את פניהם של כולם בבירור, אפילו את הנגבוביות שלהם רואים מכאן, דרך הכוונת. רעש מתכתי של דריכת הנשק, הבריח אותו אני מושך ומחזיר לאותו המקום, הרובה עדיין נצור.
בראשי הורצו מחשבות, מה המרחק שלי מהם? 1304.4 מטרים
מהירות רוח? 17, רוח קלה. כיוון, מערב.
גובה? 304 מטרים.
לחות? 23 אחוז.
טמפרטורה? 23 מעלות גם, צירוף מקרים…
סובבתי מחוגה אחרת בגוף הכוונת והצלב שבין העדשות קפץ פעם אחת, הכל מוכן.
לקחת אוויר, להחזיק, להוציא.
הסתכלתי עם עיני השמאלית על העיר הרחוקה, זו הייתה עיר גדולה בעלת חומות אבן גדולות וישנים, חיילים רבים העומדים עליה, מהלכים על החומה ומסתכלים סביבה, אבל אני רחוק מידי כדי שיראו אותי, אני נמצא עמוק מידי ביער מכדי שישימו לב אלי, מוסתר טוב מידי כדי שיבחינו בי.
נמצא יושב על האדמה התלולה, רגלי השמאלית מקופפת ונוגעת באבן, נעולה במקום. ידי השמאלית אוחזת בכתפי הימני, תומכת בקת הנשק ובמפרק, הרובה מונח מולי בזמן שאני נעזר באבן גדולה ויציבה כדי להסתיר את רוב גופי וכדי לספק תמיכה לנשק, שנח על האבן בחוסר תזוזה או רעד בעזרת דורגלים שהיו פתוחים. לקחת אוויר, להחזיק, להוציא.
תזוזה קלה של פלג גופי העליון ימינה, צלב הכוונת במקום אחר, עכשיו הוא נמצא על מגדל השעון שבמרכז העיר, אחת עשרה חמישים ושתיים.
תזוזה נוספת, הפעם שמאלה למרכז העיר, ישנם אנשים רבים אבל מתוך כולם, מבין כל הילדים, מכל הנשים, מכל הגברים, מכל הראשים המכוסים והמוסתרים אני רואה את פניה של אחותי.. פניה רודפות אותי, פנים של ילדה, אפילו לא נערה, ילדה קטנה כבת 12, שיער קצר ושחור ועיינים דומות לשלי, לבושה בשמלה לבנה ודקה, לא יותר מזה. היא הלכה בין האנשים בדילוגים, כנראה מזמזמת לעצמה שיר כלשהו, אבל ביחד עם משב הרוח הקל אשר הזיז את הבגדים התלויים ליד, היא נעלמה, מתפוררת לאבקה ונישאת ברוח.
עצמתי את עייני חזק, פותח אותן בחזרה וממצמץ פעמיים, חוזר לראות כרגיל כאילו לא ראיתי כלום.
הרובה עוד נצור.
לקחת אוויר, להחזיק, להוציא.
הזזתי את גופי עוד פעם שמאלה, הפעם זו הייתה משיכה חזקה יותר, מובילה אותי לקצה אחר בעיר, אחוזה גדולה ומבודדת, נראת כמו טירה קטנה בתוך העיר ובחצר האחוזה מתרוצצים ילדים, אישה בעלת שיער חום וארוך אשר מתנופף ברוח ומסתיר את פניה, צופה על הילדים שרצים זה אחרי זה, לבושה בשמלה לבנה וארוכה, חסרת שרבולים. יושבת מתחת לעץ ועל מחצלת משובצת, לידה סלסלה, כנראה עם אוכל בתוכה. היא הסיטה מבט מן הילדים והסתכלה אל האחוזה. דמות אחרת מופיעה שם, האב, אני מניח. אדם בסביבות גיל ה30, בעל צלקת קלה שנראת כאילו נעשתה בידי חץ, הוא כנראה אביר לשעבר או חייל, לבוש בחליפה מגודנרת וסגולה, קצרה ובעלת פרח לבן בכיס השמאלי, מתחתיה חולצה לבנה ופשוטה למדי, הוא נעזר במקל הליכה מוזהב כדי ללכת ואת פניו לא ראיתי, צל כבד ולא טבעי נפל עליהם בשל כובע הצילנדר הסגול שחבש, בעל פסים זהובים ועבים לאורכו. אותו.
לקחת אוויר, להחזיק, להוציא.
סביבתי עוד קפואה, הנשק הרגיש קר מתמיד וכך גם הנשימות שלי. ידי הימנית אשר אוחזת בידית הנשק, האגודל שהורמה כדי להרים את הנצרה. הרובה כבר לא נצור. הצלב נמצא בדיוק על הפרח של האדון "אתה יורה כדי להרוג, עדיף שתכוון ללב" אמרה לי פעם גברת יפיפיה, בהתחלה זה היה נשמע קצת טפשי, "למה לא לכוון לראש? זה מוות בטוח ופשוט יותר" היא לא ענתה לי על השאלה אבל עכשיו שאני מסתכל על זה בחזרה הוא צודק, לא רק שיותר פשוט לפגוע בחזהו של אדם, הנשק בו אני משתמש לא נחמד כלכך בשימוש נגד יצורים חיים, הפגיעה כלכך חזקה שהיא הורסת את הגוף.
לקחת אוויר, להחזיק, להוציא.
הנשק זז קלות, פחות מסנטימטר אבל בפועל צלב הכוונת עובר לפחות מטר בזמן שהאדון הולך לכיוון ילדיו, האצבע שלי, שעד עכשיו נחה על שמורה ההדק עברה להחזיק קלות בהדק.
לקחת אוויר, להחזיק, להוציא.
האדון דיבר עם אישתו, סחטתי את ההדק קלות, משיכה קלה ועדינה עד שהגעתי למעצור, מעצור עדין וחלש.
לקחת אוויר, להחזיק.
האדון סגר את עיניו בחיוך כאשר הסתכל על האישה, סחטתי את ההדק לגמרי.
הסביבה חזרה לחיים והרובה שאג בעוצמה. כדור אש יצא מהקנה וביחד איתו הקליע, הרובה הדף אותי אחורנית בחוזקה, מזיז את כתפי הימני מספר סנטימטרים טובים, ההדף שיצא מהקנה הזיז את שיערי במהירות ובאלימות, כמו משב רוח מפתיע. עייני עדיין פתוחות ומסתכלות דרך הכוונת, הקליע שעף במהירות, עושה את דרכו בין עלים, ומפלס דרך הפרח, שהעלים הלבנים שלו עפו באוויר והתפרקו, נצבעים באדום שעה שהקליע ממשיך דרך גופו של האדון כאילו לא היה .האדון נפל על הדשא האדום והפרחים נפלו על גופתו בעדינות, פניו מחייכות ועיניו עצומות.
לשחרר את האוויר.