בסופו של דבר אני אמצא אותך, ואז, אני אהרוג אותך.

על השולחן היה מונח בסך הכל בקבוק קטן מבדולח, אליו היה מחובר פתק, ׳בסופו של דבר אני אמצא אותך, ואז, אני אהרוג אותך.'
"אתה רציני?" אני שואל. ג'ייק מהנהן, ואני מתחיל לחשוש לשפיותו כשהוא פורץ בצחוק רועם.
"מי הוא חושב שהוא?" על פניו של ג'ייק נסוך מבט מטורף, חיוך רחב ועיניים פעורות.
"ג'ייק, אני חושב שהוא רציני," אני מנסה להתעלם מהשיגעון שלו. הוא לוגם שוב מבקבוקו.
"אז?" הוא שואל ומנגב את פיו בגב ידו.
"אז," כעס מבעבע בי ואני נעמד על רגליי. "כדאי שתפסיק להתנהג כמו אלכוהוליסט, כדאי שתוריד את האגו שלך וכדאי שנלך."
"אני לא אלכוהוליסט," הוא ממלמל בטיפשות ובוהה בבקבוק בעיניו האדומות. הרצינות התהומית שלו גורמת לו לצחוק.
"אז בוא כבר," אני רוטן ומתבונן בעצבנות מחוץ לחלון. השקט מטריד אותי.
"לא!" ג'ייק מניח ברעש את הבקבוק על השולחן. הוא מתנפץ בידו ודם נוזל מאצבעותיו. "אני רוצה לפגוש אותו כאן."
"אידיוט!" אני תופס בידו וגורר אותו ליציאה מהבית. "עכשיו אתה מדמם! הוא יוכל למצוא אותנו תוך דקות."
"שיימצא!" ג'ייק משהק.
אני לא מתאפק ונותן לו אגרוף ימני. "שתוק."
ג'ייק נראה נעלב כמו ילד קטן, למרות שהוא בסוף גיל ההתבגרות. "אחי," הוא ממלמל. "לא נחמד. אני לא אוהב אותך יותר," היותו שיכור עושה את המצב למגוחך יותר ויותר.
"לא אכפת לי אם אתה לא אוהב לחיות, או אם לא אכפת לך שהוא ייתפוס אותך," אני תופס בשיערו כדי שיביט בעיניי ויקשיב לי. "אכפת לי מעצמי. אכפת לי מהיילי. או ששכחת אותה?"
"היי-לי?" השם יוצא מפיו באיטיות ומבטו מבולבל.
"כן, היילי," אני מושך חזק יותר בשיערו מבלי משים. הוא מצייץ. "או שאתה לא זוכר למה אתה משתכר כל יום?"
"אני זוכר," במילים אלה הוא כבר נראה פיקח יותר.
"אז קדימה," אני אומר. "אנחנו צריכים לחזור בשבילה."
הוא מהנהן ברצינות ועל פניו מבט נחוש. אף על פי כן, אני נאלץ להזכיר לו איך ללכת. "רגל אחר רגל, ג'ייק."
"עם איזו להתחיל?" קולו לחוץ ואני מתאפק לא להחטיף לו. נשארה לנו דקה לצאת מהשכונה.
"ימין," אני רוטן והוא מתחיל ללכת. הוא מועד כשהוא נאלץ לרוץ כדי להתאים את הקצב.
"מהר יותר!" אני נובח עליו. הוא מתאמץ. אני מכסה את פיו כשאנחנו מגיעים לעיקול שנמצא ליד הכיכר המרכזית. הוא עומד שם, מתבונן.
"שתוק," אני לוחש לג'ייק השיכור. הוא בטח ידע שנצטרך לעבור פה. לעזאזל.
"ג'ייק, אתה פיקח מספיק כדי לעבור דרך הגגות?" אני שואל ומוריד את ידי.
"לא," פחד ניכר בפניו.
"חבל, כי אין לנו ברירה," אני תופס שוב בשיערו כשהוא מתחיל לייבב. "בשביל היילי."
הוא מתבונן בי בהלם. "היילי שונאת אותי."
"לא, אידיוט," אני מחרבש כדי לזרז אותו. "היא פשוט פגועה ממך. היא עדיין אוהבת אותך."
דקה ארוכה עוברת בשתיקה בזמן שאנחנו מטפסים על מרזב אחד הבניינים.
"אני אחזור איתך," ג'ייק שם יד חסונה על כתפי. "אבל שתדע שלשקר זה חטא. אני יודע שהיא שונאת אותי, ואני יודע שאתם ביחד. כמה צבוע בן אדם צריך להיות כדי להגיד לי את מה שאמרת כרגע?"
"אני מצטער," אני מנסה להוריד את ידו אבל הוא לוחץ את אחיזתו בי. אני מתחיל להילחץ כשהוא מהדק אותה עוד יותר.
"לא, אתה לא," הוא לוחש. "ואתה יודע מה? נמאס לי מזה כל כך. ואני לא כזה שיכור, כיילב. אני פיקח מספיק כדי לבצע את המשימה שהוא נתן לי."
"הוא?" אני מגמגם באימה, מבין מי ג'ייק באמת.
"כן, הוא," הוא דוחף אותי לשפת הגג.
"חזרתי לכאן בשביל להחזיר אותך מהשבי!" אני מתחנן. "ג'ייק! מה עם אבא שלך? הוא שלח אותי! מה עם היילי?"
"אל תשתמש בה נגדי!" הוא נובח, ומפנה את תשומת ליבו של האיש שרוצה להרוג אותי אלינו. הוא מביט בנו מתחת לגלימה שחורה, ליד הגיליוטינה שבכיכר העיר. לעזאזל.
"אבא שלי?" ג'ייק מגחך. "אבא שלי ייסתפק באחי הקטן. הוא הרי כל כך הרבה יותר טוב ממני!" הוא צועק את המשפט האחרון.
"אתה נער מריר, ג'ייק," אני מנסה לחשוב בהיגיון ולמתוח את הזמן. "אבל אתה יכול להוציא את זה בצורה אחרת."
"אני יודע," ג'ייק מחייך ברשעות. "אני בוחר שלא. אתה מת, אחי."
הוא דוחף אותי עוד קצת אל מעבר לגג, אבל אני שומע את הירייה לפני שאני פוגע בקרקע.
ידעתי שג'ייק שקרן.