"בסוף יהיה טוב."

אלו עוד דברים אוכל לספר לך? אלו עוד זיכרונות אוכל לתאר באוזניך? אני יושבת שעות מול המראה בחדרי ומריצה במוחי את כל הדברים האפשריים, אך דבר לא עולה.
טוב, אם כך נראה שאאלץ להיכנס לחדרך בלי סיפור הפעם.
~
אתה יושב בשקט בפנים, לא אומר מילה על כניסתי. אני מתיישבת מולך, ידיי מונחות על ברכיי ומחכה בדממה שתאמר משהו.
"את שקטה היום, לואיז," קול העמוק והחלש אומר. "מדוע? קרה משהו?" אני רואה את ידייך מושטות אל עבר השידה בצד ומגששות אחר משהו. ספר, לא, אלבום תמונות.
"תן לי להביא לך את זה, סבא," אני ממהרת לומר ומושיטה את ידי קדימה כדי לאחוז באלבום ולהושיט לך אותו. "תודה לך," אתה עונה ומחייך קלות.
ניצוץ קטן של שמחה מציף אותי. אמא תמיד אמרה שאני היחידה שתמיד מצליחה להצחיק אותך, ושאם לא הייתי קיימת, אתה וודאי לא היית זוכר מהו צחוק.
"אז איך אתה מרגיש סבא?" אני שואלת בניסיון לפתוח שיחה. "האם גברת טי'ני עשתה לך בעיות כלשהם?" אתה מניח את האלבום הקטן על ברכייך וממשש את כריכתו כמה דקות. "כלל לא, את הרי יודעת שהיא תמיד טובה כלפיי." אני יודעת, אבל תמיד שואלת.
"מה יש באלבום סבא?" קולי מהסס מעט, כאילו יודע שזה משהו חשוב שאסור לי לשאול עליו. אתה מביט לעברי כמה שניות, ואני יכולה לראות שאתה מתלבט אם לספר לי או לא. "אתה לא חייב לענות!" אני נחפזת לומר. "אני… אני סתם שאלתי…"
הקירות סביבנו מלאים בתמונות ישנות. חלק שלך ושל סבתא ז"ל, חלק שלך לבד, חלק של הנכדים, של אמא… אני זוכרת את היום שבו באנו אלייך, כשעוד סבתא היתה בחיים וסיפרנו לכם שאנחנו הולכים לתלות תמונות על הקירות. לך היתה הבעה מפוחדת ולסבתא היתה הבעה חוששת, אך שניכם נרגעתם כשאר ראיתם שאלו תמונות של המשפחה.
בפינת החדר תלויה תמונה שלי ושלך מחזיקים גלידה ומאחורינו רקע של לונה-פארק. תמיד אמרו לי שאתה הסבא הכי מגניב בעולם.
"לואיז," קולך מוציא אותי מהרהוריי. "ספרי לי משהו,"
"על מה אתה רוצה לשמוע?" אני שואלת, למרות שאני קצת חוששת, הרי שכבר לא נותר לי על מה לספר.
"ספרי לי אגדה," אתה עונה בהחלטיות. "על מקום רחוק, עם חיות גדולות וחכמות, מקום שמח…"
אני יכולה לראות בעיניך הכהות שאתה שקוע בדמיונו של המקום.
אני חושבת כמה דקות ואז עונה. "בסדר, סיפורינו מתחיל במקום ישן. היו בו תחילה רק תרנגולת אחת, וציפור אחת, ועורב אחד, ואחו אחד, וכולם היו לחברם של האדם היחיד שהיה שם.
האדם תמיד שיחק בחברת חבריו, ותמיד דאג לשלומם כשם לב שהם אינם חשים בטוב.
יום אחד, הגיע למקום חיה חדשה. ארנבון. תחילה הוא היה מפוחד ולא הסכים לצאת ממחילתו, עד שלבסוף נכנע והצטרף אליהם למשחק.
וכך היה בכל יום. הם היו קמים, והאדם היה מטפל בהם, ואז הם היו משחקים, ואז הולכים לישון."
עצרתי מעט את דבריי והשפלתי את ראשי. "אני מצטערת סבא, אין לי סיפור הפעם." הרגשתי צביטה בליבי למשמע קולי החלוש והמבויש. אתה החוות עם ידך לכיווני ברכות. "אין דבר לואיז, לא תמיד אנחנו יכולים למצוא סיפור מתאים. אולי בפעם הבאה." זה היה נחמד לשמוע את דברייך המעודדים, אך הם עדיין לא הצליחו לנחם אותי. ידעתי שזה מאכזב אותך.
"סבא…"
"ילדתי, את זוכרת את סבתך?" שאלת פתאום.
"כ-כן… למה?" גמגמתי.
"היא תמיד היתה אומרת שלא משנה מה, תמיד מחר יהיה טוב יותר. גם אם אנחנו היינו רבים פתאום, וגם כשהייתי שוכח לקנות לה דברים מהמכולת או שמישהו היה חולה, היא תמיד אמרה את זה." קולך היה מלא געגועים. לא דיברת הרבה על סבתא. אמא אמרה שעדיין קשה לך לשכוח אותה, לכן לדבר עליה יגרום לך לחשוב שהיא עוד תחזור…
"אתה יודע סבא, אני גם חושבת ככה. כי המחר לא חייב להתייחס למחר. הוא יכול להיות עוד יומיים, או שלוש, אולי אפילו שבוע. בסופו של דבר יהיה טוב." חייכתי. "גם את זה סבתא תמיד אמרה." שנינו צחקת ואתה חייכת את החיוך המקסים שלך.
"תיזכרי את זה לואיז, לא משנה מה, בסוף יהיה טוב."
~
אלו היו מילותייך האחרונות אליי באותו יום, אחרי שיצאתי מחדרך והשארתי אותך שם לבדך. אמא אמרה שזה היה בלתי נמנע, ושכנראה אתה חשדת שזה יקרה ולכן קראת לי לבוא לבקר אותך. היא גם אמרה שהיא שמחה שדיברתי איתך, כי גרמתי לך לצחוק. לאושר.
אתה לא מבין כמה אנחנו מתגעגעים אלייך סבא, אבל למרות כמה שקשה לנו, ואמא עדיין בוכה בכל פעם שמזכירים אותך, ושאני מצטערת שלא סיפרתי לך את הסיפור בעל הסוף המאושר שרצית, שלא הגשמתי את בקשתך, שתדע שאני לעולם לא שכחתי את ההבטחה שלי.
"בסוף יהיה טוב."