בננה מזהב

קרני שמש מסנוורות להחריד השכימו אותי באחת עשרה בבוקר. אחת עשרה בבוקר! ועוד כשאני נופשת! זה מחדל, פשוט בושה וחרפה. אני אחייג לקבלה. אבל קודם, שירותים. דבר ראשון כשקמים- פיפי. אולי גם יותר, אני לא שופטת.
אחר כך מהשירותים חייגתי לקבלה, כי לא אעבור על כך בשתיקה, וגם כי יש ליד האסלה טלפון ובכל פעם אני נגנבת מזה.
"קבלה, שלום"
"כן, שלום שלום. רציתי להגיד לכם שההשכמה פשוט איומה, ואני מאוד לא מרוצה מהשירות."
"גברת, אני מתנצל, אבל אני לא רואה שהזמנת השכמה הבוקר…"
"קרני השמש המזדיינות..- לא משנה. אני דורשת לדבר עם האחראי."
.
המתנה ארורה.
.
"שלום, במה אני יכולה לעזור לך?"
"כן, היי, אני מבקשת שמישהו יבוא ויטפל בקרני השמש שפה, התעוררתי מהן ממש זה עתה. אני שואלת אותך, זה נשמע לך הגיוני? באחת עשרה פאקינג וחצי להתעורר?"
"מצטערת, גברתי, אני לא בטוחה שהבנתי אותך. השעה עכשיו 11:07, תוכלי לחזור על התלונה?"
פקעה סבלנותי, פוק. פקעה. ניתקתי לחלאות.
קמתי מהאסלה, הורדתי את המים, רחצתי ידיים. יצאתי מהשירותים והלכתי לפתוח את דלת הזכוכית שחצצה בין החדר והמרפסת. יום קיץ יפה, יש אנשים בבריכה והשמש נעימה לי.
כמו מלכה אני נישאת מעל הצוציקים הרטובים, השמנמנים, חגורי המצופים המתרוצצים על גדות הבריכה החלקלקים. שיחליקו, זה עושה לי את היום.
הופס, אחד מהם החליק על הטוסיק והתחיל לבכות. אוי, אני אוהבת ילדים, ילדים מקסימים.
"שלום, ילדים!!" אני קוראת אליהם, אבל הם לא שמים לב אליי בכלל. בריאות מקוללות. רוקקתי מטה, אל תוך הבריכה, והצלחתי לקלוע. הילדים נגעלו כאילו היה זה לשלשת יונים, ברחו בריצה והחליקו. חה.
"זה רק קצת רוק!" קראתי אליהם שוב, הפעם קלטו אותי בעיניהם כמה מהם, ותוך שניות הוסבה תשומת ליבם של השאר אליי.
נזכרתי שאני עירומה, כי אין כמו לישון עירומה, וחשבתי שאולי מוטב שאלבש משהו כי שדיים כאלה רואים רק בסקס של פעם בחיים או בפורנו, אבל כשניגשתי למזוודה לחפש משהו לשים על עצמי התאהבתי מחדש בכובע הברט שקניתי בצפת. כמעט כמו צרפת רק בלי ה-ר', אם כך מוטב שאקרא לו בט ולא ברט. רק כובע, בלי כל השאר, ככה אני נראית כמו פצצת העולם שאני באמת. רק עצמי והבט שלי.
יצאתי למרפסת השמש כדי לחלוק עם הרוחצים בבריכה את הפאר. המון התקהל, אנשים צעקו דברים.
"אני לא שומעת, טיפשים! אתם נמוכים מידי!" השבתי בצעקה. מוטב שאתקרב בכדי לשמוע טוב יותר. טיפסתי על המעקה, נעמדתי לאט וניסיתי להתייצב. היום זה קורה, היום אני קופצת ראש לעמוקים ושוברת שיא אולימפי בשחיה צורנית מקצה נשים. אם כי, מעולם לא באמת ידעתי לקפוץ ראש. בדיעבד, אני גם לא יודעת לשחות. אבל, איך אומרים? לפעמים צריך להעז ופשוט לקפוץ לעמוקים. התייצבתי. כחכחתי בגרוני ופצחתי בזמרה;
"לשיררר, זה כמו להיות ירדןן..-"
אבל אני לא מכירה שום שורה נוספת מהשיר, אז סיימתי לרנן. עכשיו אני מוכנה. אני והבט שלי. הרוח מכה בי, וקרני השמש נותרות בעינן, מסנוורות ללא בושה. יכאב להן עלי אם אתעוור בגללן? שיהיה. נשימה עמוקה, התמתחות קלה, מבט אחרון באופק האינסופי..-

סתם, באמת האמנתם שאקפוץ? עם הבט שלי? לעולם לא. לעולם לא אתן לבט להיספג במי בריכה מהולים בשתן של בני 5. וגם אני לא אטבול במים העכורים האלה, בחייכם. יצאתם מדעתכם? אני נשמעת לכם כמו משוגעת?
קפצתי מהמעקה חזרה למרפסת כמו טרזן, וההופעה נגמרה להיום. פתחתי את המיניבר והוצאתי ממנו בננה. 5 שקלים לפאקינג בננה, פשוט גזל. שוד ושבר, חזיז ורעם, כדאי שתהיה זו בננה מזהב. בננה יקרה כזו אוכלים גם עם הקליפה, אני לא אפזר פה כסף על חלקי סחורות. מה אני, רוטשילד?
נתתי ביס בבננה, יחד עם הקליפה. היה מגעיל, אז ירקתי לבריכה.
חבל, ירקתי שקל ותשעים על ילד. בזבוז.
אבל בעצם, למי אכפת? הנופשים בחדר כבר הזה יטפלו בעניין.