בנדנה חומה

היא נתנה לי בנדנה כחולה.
בנדנה יפהפייה.
עם פסים כחולים, כהים ובהירים.
היא נתנה לי אותה ואמרה לי לשמור עליה טוב טוב.
שאם אני שאמור עליה, היא תמיד תהיה איתי.
היא לעולם תעזוב.
אז שמתי את הבנדנה בקופסת זכוכית.
שמרתי אותי בטוחה.
"אולי תחבשי את הבנדנה?" שאל אבא.
"אבל אז היא יכולה להרס" עניתי לו.
היא יכולה ליפול ולהתלכלך, להיקרע… ועוד מיליון סיבות!
כך אמרתי.
ילדה בת שמונה.
בוקר אחד הרגשתי לא טוב.
החלטתי שאני אקח את אמא קרוב.
חבשתי את הבנדנה, על ראשי ויצאתי לגן.
שיחקתי, נהניתי ואמא הייתה איתי!
ואז, הלכנו לשחק בחול.
אני וגיא.
אתמול ירד גשם והכול היה מלא בבוץ, אז החלטנו שנכין עוגות בוץ.
הייתה רוח מאוד חזקה.
חיזקתי את הקשר בבנדנה שלי, כשלפתע שמעתי חוטים נקרעים.
"אוי לא!" צעקתי בבכי ובהלה.
מיד הורדתי את הבנדנה מראשי והסתכלתי על הנזק.
הוא כמעט ולא נראה לעין, איך בעיניי זה היה נורא.
לפתע היא עפה מידי.
"לא!" צעקתי ורדפתי אחרי הבנדנה שהתעופפה לה ברוח הפרצים הקרירה.
היא נפלה על החול, בתוך כול הבוץ.
רצתי אליה כשלפתע החלקתי.
התחלתי לבכות.
כאב לי, הייתי מלוכלכת, הייתי קפואה והכי נורא, הבנדנה שלי התלכלכה.
היא הרוסה.
הרמתי אותה, נוטפת בוץ.
ניערתי את שמלתי.
הבנדנה הרוסה.
אמא הרוסה.
הלכתי לקצה הגן עד שהגעתי לפינת הגדר הכי רחוקה.
הסתכלתי על השדות הירוקים, השמיים הכחולים והים שנשקף מרחוק.
"ביי אמא…" לחשתי בצער ונתתי לבנדנה לשוטט באוויר הפתוח.
נתתי לרוח לקחת אותה.
את אמא שלי.
שחררתי אותה.
שחררתי את הבנדנה החומה שלי.