בנאדם נורמלי

"אתה מוכן להפסיק עם זה?" את שואלת אותי, ועל פנייך מבט זועף.
"לעזאזל" אני ממלמל, ומנסה להסתובב לצד השני של הספה ולחסות את פניי בפיסת בד כלשהי.
אני לא מבין מה הקטע שלך, למה את לא יכולה פשוט לעזוב אותי?
"אני לא מוכן להפסיק, כי את ממשיכה להציק לי" אני עונה, ומתיישב על הספה, יודע כי אין מצב שאחזור לישון.
"זה בגלל שאתה לא מוכן להתנהג כמו בנאדם נורמלי" את אומרת בכעס.
אני מניח שאילו היית אומרת זאת בזמן שלא סבלתי מהנגאובר נוראי, אולי הייתי מקשיב לך.
אבל כרגע, הראש שלי מתפוצץ, ואין לי שום כוח אלייך.
"מי קובע מה נורמלי או לא?" אני שואל, עיניי עצומות ומחצה, ואני מנסה להחליט אם לקום יהיה צעד חכם, או שזה יהיה הצעד הכי מטומטם שעשיתי בחיים שלי.
"ההיגיון קובע" אמרת, ונראית כאילו את עומדת לאיים עליי, או להרביץ את ההיגיון מתוכי.
אבל, אני מניח שאת יודעת, שזה לא יעזור במיוחד.
"היגיון הוא רק טירוף עם הסברים" אני אומר, ומנסה לקום.
לעזאזל, לא ידעתי שהעולם יכול להסתובב מהר כול-כך.
"אז תעשה את ההפך מההיגיון, או מהטירוף שלך, ותחזור להיות אדם רגיל שחי חיים רגילים" את אומרת, ולרגע את נשמעת ממש נואשת.
"יקירתי, זאת דרך נורמלית לחלוטין להרס עצמי"