במעלה צוק השחר

"את לא נופלת לי!" צרחו חן הבן, גאיה ודנה.השקיעה של מערב אמריקה הייתה אחד הדברים הכי יפים, הרי גדולים ואדומים מוארים באור הרך של השמש היורדת, פה ושם קקטוסים. וחבורת מפגרים שמנסים לעזור לי לעלות חזרה לצוק המתפורר.
"אבל רודפים אחרינו, יעיני! תעזבו אותי ולכו!" צעקתי בכול כוחי. לא מפחדת ליפול הצוק הזה, הרי לא יקרה לי כלום. ככה חשבתי.
"מה אכפת לי!" צרח חן, מנסה כמה שיותר לאחוז בידי המחליקה ממילא, ואני לא עזרתי לו גם ככה. כך או כך אני אמות. או בנפילה מצוק נחמד ונאיבי, או שיבואו האינדיאנים האלו ויחסלו את כולנו, ולא בצורה כזו נעימה כמו הצוק החמוד הזה, או הקקטוס שמתחתי וינעץ לי בתחת.
חן התחיל לדמוע, שיערו החום-שחור- שוקולד מריר-חלב המתנפנף ברוח, מוכתם בכתמי בכי. גאיה עזרה לו למשוך אותי, ודנה הייתה מאחורייהם, עזרתה הכי מינימלית שיש. אז פניתי אלייה.
"תעשי טובה לעצמך ולכול הקבוצה שלנו ותעזבי את גאיה! אוקייי? אז אני אפול וחן יהיה שלך!" צרחתי. ובמקרה זה פגע בראשו של חן.
"מה?!" הוא עזב אותי. צחקתי. התחלתי ליפול. מרגישה כאילו הכול נשאב מתוכי מתה. ראיתי את המבט המבועת של חן. שקופץ להציל אותי, תופס אותי בזמן נפילה.גאיה תופסת ברגליו, ודנה עושה הכול בשביל שחן שלה ישאר בחיים. וגאיה זו החברה הכי טובה שלי. אז למה שהיא תעזור?
"גאיה,תעלי את חן, וחן, תעזוב אותי! אני כבר בחצי! ואם אחת מיכם תעזבו *כולנו ניפול*" הרוח שאגה באזניי. שמעתי את דהרות פרסות הסוסים של האינדיאנים.
"הם באים" לחשתי באוזן לחן, שלא עזב, ודמעות ניגרו מעייניו וכך גם הזיע ממצחו החיוור.
"לא אכפת לי, אני לא עוזב אותך" הרוח שאגה באוזניי, לחץ האויר התחיל להשפיע.
"תעזוב כבר!" מחיתי. והוא רק הנהן לאות לא.
"נו כבר" נשכתי את ידו. נעשיתי אגרסיבית. נזכרת בימים בהם הייתי הילדה ה-"אלימה"
דמעות כאב.
"די לבכות, חן. תעזוב ולא יהיה לך סבל בחיים" אמרתי, מחייכת, יודעת שהיד שלי כבר מחליקה ממילא. לא עשיתי שום מאמץ להחזיק את ידו של חן, שגאיה כול כך התקשתה להחזיק אותו.
"תעזוב אותה ודי!" צעקה גאיה. מבינה שגם ככה אין סיכוי, עם עד עכשיו לא הצלחתי לעלות.
"אחרת אני אעזוב אותך!" היא צעקה. מבטו העצוב של חן קרע את ליבי לשניים.
"אל תדאג בנדוד, יהיה בסדר" חייכתי, הוא עזב את ידי, משאיר את עצמו לחסדיה של גאיה, צופה בי נופלת אל מותי.