במסבאה

את המסבאה של גלעדי, מקום ששימש בתקופת קום המדינה כתחנת משטרה בריטית, פוקדים בקביעות, בכל שישי בערב, אנשים מסוגים שונים. בוריס אמליאנקו, סבל במקצועו שכחישותו ניכרת בו גם כאשר הוא לבוש בחולצה מכופתרת המכסה את ידיו ושאפו הארוך והנפוח גורם לפניו להיראות מוזר, הוא אחד מאותם האנשים. כמובן, לאדם רגיל יעלה בדעתו כי אין בוריס נמצא לבד, אלא שזה נמצא עם עוד כמה חברים, בין עם זה חברי ילדות או סבלים כמוהו. הם יושבים להם על הכיסאות הגבוהים, מרפקם נשען על הדלפק הלח וראשם תקוע להם בין חזהם. לעתים, כאשר אחד מהם זורק בדיחה כזו או אחרת, הם מתעוררים לחיים וצוחקים כפי שלא צחקו מעולם. במקרה הזה, משסיים האחרון לצחוק, החבורה מבינה שאין זה מקובל לחזור לאותה התנוחה שהיו בה קודם ומתחילים לסקור את המתרחש. פינה חשוכה ובה ארבעה שולחנות שבאחד מהם יושבים כמה בחורים צעירים מהם – ככל הנראה חיילים, על פי ראשם המגולח ותנועות גופם המגוחכות – תופסת את תשומת ליבם. החיילים, שמבחינים בזרים המביטים בהם, מסמנים לבוריס, כסוג של הנחה שהוא החוליה החלשה מבין החבורה, לסלק את מבטו. אבל בכל הזמן שבוריס וחבריו התעסקו בקרב המבטים כנגד הזרים הם לא שמו לב כי כוסותיהם כבר ריקות מבירה, ושהמרזחן הלבוש בבגד כהה, שזקנו הארוך ועיניו הצרות דימו לו מראה של קיסר סיני, נופף למול עיניהם בכל הזמן הזה בשביל לתפוס את תשומת לבם. ואז הם מבחינים בכך סוף סוף, זאת על אף קשות החושים שנפלה עליהם עקב השכרות. הם מהנהנים בראשם מבלי לדעת מהי כוונתו והוא לוקח את כוסותיהם. לאחר רגע קל הוא מושיט כוסות חדשות, מלאות בבירה עד הקצה, כאילו שהכין אותם מראש עוד מלפני שקיבל את האישור לעשות כך.

"כן, זו חגיגה!" אמר אחד מחבריו של בוריס, בחור גבוה בעל פנים צרות העונה לשם דימה. הארבעה מרימים לחיים ובוריס, שכבר שתה שני ליטרים של בירה – למרות שזכרונו יכל להטעות אותו במקרים כאלה – חש עייפות כבדה מיד לאחר הלגימה. קולות הרקע החלו לדעוך וראייתו הפכה למטושטשת.

"איך אתה?" שאל המרזחן את בוריס והתכופף על מנת שהתשובה תישמע לו בבירור.

"עייף," ענה בוריס, "האלכוהול עשה לי הרגשה מוזרה. זה לא קרה אף פעם."

השניים הותירו להביט זה בזה בשתיקה, עד שהמרזחן שאל:

"אתה לא זוכר אותי?"

"זוכר?" שאל בוריס והפנה מבטו לעבר פינה חשוכה, כאילו שכך ייזכר באותו האדם. "אני אמור לזכור?"

"הו!" צחק המרזחן וליטף את זקנו, "אתה העברת אותי דירה."

"לא זכור לי כזה דבר," ענה בוריס בבלבול, "ובדרך-כלל אני זוכר את הלקוחות שהעברתי אותם דירה."

"איך תזכור? היית שיכור כמו שאתה עכשיו," אמר המרזחן בכעס, "שברת לי מראה, שלושה ציורים ושידה ששילמתי עבורה משכורת של חצי חודש! לא רק שנכנסתי לחובות בגללך, אלא שפיטרו אותי מהעבודה כששמעו שאני אפילו לא מסוגל לשמור על החפצים שלי! ועכשיו תסבול, כי כמות הרעל ששפכתי למשקה שלך תגרום לך להתייסר מכאב לפני שתמות."