במילה אחת.

"תתארי מה שאת רואה כאן," הוא הצביע על כתם דיו המרוח על נייר לבן, ניגודי צבעים מושלמים. "בשלושה מילים בדיוק."
"שלושה מילים?"
"שלושה מילים," אישר.
מחשבותיי נדדו אל כתם הדיו היחיד הזה, סתם לכלוך על רקע חלק לגמרי.
לאחר דקות ספורות בהן חשבתי, תקתוק השעון אשר מעיד על כך שזמני עומד להסתיים, עניתי בביטחון אך בקולי נשמע שעשוע רב, "קיא של דיונון."
האיש אשר ישב מולי הביט בי בעיניים רציניות למספר רגעים, ולבסוף צחוקו הדהד באוזניי.
נתתי לעצמי אישור לחייך מעט. רק קצת.
"עד פה, סיימנו את יריקות הדיונונים." קבע, וקמט צחוק עדיין נראה בין עיניו.
חיכיתי זמן קצר כדי שיגיד מה הנושא הבא עליו הולכים לחקור אותי עליו, אך הוא לא המשיך.
"אז?" שאלתי בחוסר סבלנות.
"אז, נעבור לקטע… הקשה יותר." קולו התרכך באופן מהיר, והקמט נעלם. פניו הרצינו.
ידעתי על מה אנו הולכים לדבר, או אפילו מעט לגעת בנושא הרגיש. נאנחתי, וחיוכי נמחק ברגע.
"מה את מרגישה כרגע," התחיל,"בארבעה מילים בלבד."
השפלתי את ראשי."עכשיו, מאוד מאוד משעמם."
הוא צחק צחוק מאולץ, אך ראיתי שאצבעות ידיו התקשחו.
"בשלושה מילים."
"מאוד מאוד משעמם."
"את מתחמקת."
"אולי."
הוא נאנח.
"בשתי מילים, ולא להתחמק."
חשבתי מספר שניות,
"פתוחה כספר."
"מעניין. אני נראה בעינייך כחטטן?"
"אולי."
שוב אנחה.
"במילה אחת."
"כאב."
הוא הנהן, עיניו מביטות הישר בעיניי.
לבסוף, אמר:"באפס מילים."
"אפס?"
"אפס."
"איך זה אפשרי?"
"זה אפשרי."
"כיצד?"
"תחשבי."

"זהו?" שאל אותי, עיניו הגדולות צמאות לעוד.
הנהנתי.
"אבל זה לא יכול להיגמר ככה! מה אמרת לו?" שאל במרץ, חוסר אמון נגלה בקולו.
"לא אמרתי לו." תיקנתי אותו, וחיוך ערמומי על פניי.
"ל-מה הכוונה?"
"הכוונה היא, שלא אמרתי לו."
"אבל-"
"תחשוב."