במה מאולתרת – סיפור צד

רועי ומיקה

"אמרת משהו?" היא סוף סוף מורידה את האוזניות, מעלה אליי מבט מעל הספר. אני לא מציין שכבר חמש דקות אני מנסה לומר משהו, רק מתחיל מחדש.

"אמרת שתחשבי על זה, אבל לא ממש דיברנו כבר חודש…" עדיף פשוט לקפוץ למים, נכון? כנראה, כן. ועדיין, הלב שלי מרגיש כאילו עוד רגע יצא לי מהגרון.

היא לא בדיוק מסתכלת עליי. לא נראה לי לפחות. העיניים שלה נעוצות בנקודה ביני לבין קצה הספר. 'צלה של הרוח' כי המורה לספרות המליצה עליו בשיעור. ממתי אנשים מקשיבים להמלצות קריאה של מורים לספרות? ולמה אני חושב שאני מאוהב באחת מהם?

לרגע לא נראה שהיא יודעת על מה אני מדבר, ואז ההבעה שלה משתנה. היא סוגרת את הספר בעוצמה כזו שאני כמעט מרחם על הדפים ומניחה אותו על השולחן מולנו. 'שולחן', כי רפסודה עם רגליים נשמע קצת הומלסי. מה לעשות שבית ספר לא נותן תקציב למחששת תלמידים? מזלנו שההנהלה בכלל מעלימה עין.

כן, לענייננו, מיקה. רק עכשיו אני מבחין בסיגריה שבין אצבעותיה, עשן מסתלסל מהקצה העוד בוער. היא מעלה אותה אל שפתיה ושואפת. האוויר סביבינו נמלא בניחוח הטבק כשהיא מרוקנת את ריאותיה מהעשן.
אני כמעט מדליק אחת בעצמי, אבל מחליט להימנע. זו הסחת דעת שאני לא מעוניין בה כרגע. אני יודע, גיא אמר לתת לה זמן וכן, כנראה דיי נפלתי עליה משום מקום עם כל עניין הרגשות הזה. אבל היי, אני בן אדם. יותר מזה – אני בן. זכר. הציפיות גבוהות. בערך.

חוץ מזה, זאת מיקה. מי לא ירגיש ככה כלפי מיקה?

אני עוקב אחרי ידה כשהיא טופחת בעדינות על הסיגריה כדי שהאפר העודף ינשור למאפרה המאולתרת, שבעברה שימשה כקערת אוכל לחתול שלי, ובאמת מתאפק לא להדליק לעצמי גם אחת. הפאקט בכיס, ממש בהישג יד, אני יכול לשלוף סיגריה בתנועה אחת ויחידה.

לא. לא אני לא. לא באתי הנה עכשיו כדי לעשן. באתי כדי לדבר עם מיקה. לנסות לדבר, לפחות. אם היא תחליט להמשיך להתעלם ממני זה כבר לא בשליטתי.

סוף סוף, היא מועכת את הבדל ומשאירה אותו בתוך המאפרה.

סוף סוף, מיקה באמת מסתכלת עליי.

היא לא נראית שמחה או מרוצה בשום צורה. יותר בכיוון של מתוסכלת. "אני… עדיין מעכלת." זה כל מה שהיא אומרת, כאילו המילים שלי – הרגשות שלי – הן סטייק עשוי יתר על המידה. "כאילו- זה לא אתה, באמת, זה פשוט שלא חשבתי בכלל על סוג כזה של קשר. אף פעם."

ריח הטבק חזק מאי פעם, כאילו מישהו שחרר שאיפה ישירות עליי, והוא משתלט על כל קולטן ריח פעיל באפי, כמעט צורב. קצת קשה לנשום, חייב להודות. מי ידע שיש דברים יותר מלחיצים ממבחנים? או להקריא בשיעור אנגלית. "גם אני לא, עד שכן." המילים יוצאות חורקניות ונשמעות מוזר באזניי, כאילו עוברות דרך נייר זכוכית. אני נושם עמוק. ואז שוב. זה עכשיו או לעולם לא, אז עדיף להוציא הכול וזהו. "זה ממש מוזר, את יודעת? להבין שאני רואה אותך בתור יותר מידידה או חברת ילדות או נו, את מבינה על מה אני מדבר. וזה לא קרה ברגע. זה לא שקמתי יום אחד וחשבתי לי, 'וואו, אני מחבב את מיקה. קול, אני אומר לה את זה.' ממש לא. בדיעבד הבנתי שזה התפתח במשך דיי הרבה זמן, עד שלא יכולתי להכחיש יותר או לשקר לעצמי שאני רואה אותך בתור סתם חברה טובה."
היא רוצה לומר משהו, אני יכול לראות את זה, אבל הפה שלי ממשיך מעצמו, "סליחה שהפלתי את זה ככה עלייך, פשוט לא יכולתי להחזיק את זה עוד בפנים. וסליחה שאני ממשיך להפיל עלייך מלא מילים ורגשות שלא נראה לי שהבנתי עד הסוף בעצמי, אבל זו הפעם הראשונה שאנחנו מדברים אחרי חודש. אני אבין אם תרצי לנתק קשר או משהו, אבל אני לא חושב שאצליח לסבול התעלמות מכוונת עוד הרבה זמן." אני רואה שוב שהיא מתכוונת להגיב, אבל הפעם מקדים אותה בכוונה, ידי מורמת בהתנצלות. "למרות שאני לגמרי מעדיף שלא ננתק קשר. דיי אוהב את החברה שלך וזה." עם הרגשות נסתדר עוד איכשהו. יהיה בסדר. עוד חצי שנה מסיימים ללמוד בכל מקרה.

אני חוזר להתמקד בה, רואה אותה מביטה בי בשפתיים קפוצות וידיים משולבות על חזה. "סיימת?" הקול שלה נוקשה, באותו אופן שהיא פונה ליודניקים שצצים מדי פעם במחששה ולא מפסיקים לדבר.

אני מצליח רק להנהן. מיקה יכולה להיות קצת מאיימת לפעמים.

"אוקיי, ככה," היא מתחילה, נשענת לאחור במושבה על ספסל הרפסודה בעל המשענת הרעועה. היא מרפה משילוב הידיים ומדליקה עוד סיגרייה. אני מדכא את הדחף לציין בפניה שזה לא בריא. מי אני שאדבר? "קודם כל בוא ניסגר על דבר אחד – אנחנו לא מנתקים קשר. יש? באמת, למה שנעשה את זה?" כי את לא מעוניינת לדבר איתי יותר מפחד שאעלה את הנושא שוב כשאת בבירור לא בעניין? כי לא בטוח שאצליח להתמודד עם מערכת יחסים שבה אני צריך להתמודד עם רגשות חד צדדיים?

ועדיין, אני מהנהן, כי עם כל הרע שבדבר, אני לא מסוגל לדמיין מציאות בה אנחנו לא מדברים בכלל או עוברים לשיחות "היי – ביי" קצרצרות. מהנהן ומנגב את כפות הידיים על החולצה כי כמובן שאני מזיע. אני תמיד מזיע.

היא לוקחת שאכטה. שומרת אותה בריאות כמה שניות מורטות עצבים. משחררת. "אחרי שהבהרנו את זה – רוצה סיגרייה? אתה נראה קצת כאילו אתה צריך סיגרייה. טוב, שיהיה – אני לא לא בעניין?" היא מרימה יד להשתיק את ההשתנקות המופתעת בהחלט שלי, שעדיין נפלטת.

"באמת, אני צריכה לחשוב על זה. בחיים אפילו לא התקרבתי לרומנטיקה, בכל צורה שהיא. אתה מכיר אותי, אני יכולה להקיא מסרטי אהבה. באמת, לא מצליחה לחשוב על זה בשום קונטקסט אחר." אווץ'. טוב. בסדר, כן, זו היא. זו מיקה. רומנטיקה זה פחות הקטע שלה. לא פלא שהיא קוראת עכשיו את צלה של הרוח. מרוב מחשבות אני כמעט מפספס את המשפט הבא שלה, "אבל גם אני מכירה אותך, ומספיק זמן לדעת שכנראה לא היה קל לומר את זה בפירוש. בטח לא לי, וזה באמת ראוי להערכה. סליחה, אני מדברת כמו שרה, מצטערת." היא מצחקקת וסומק קל מתפשט על לחייה השזופות. "בקיצור, מה שאני מנסה לומר כאן זה יאללה, בוא ניתן לזה הזדמנות. אולי באמת יצא מזה משהו, אז למה לא?" היא מחייכת. גם אני מחייך.

אף אחד מאיתנו לא אומר את זה בקול, אבל אני יודע שבלב היא חושבת בדיוק את אותו הדבר כמוני: בכל מקרה נשארה רק חצי שנה ואז סיימנו עם בית ספר לתמיד, אז מה כבר יש להפסיד?

***

מפתיע לראות את האדם שיושב עכשיו בפינת עישון ו – למרבה הפליאה – קורא. למען האמת, מפתיע לראות אותו בלי קשר, אחרי שבקושי נתקלנו אחד בשני בחודשיים האחרונים. "כמה גרוע הציון שלך במתמטיקה שאתה ניגש למועד קיץ?" אני שואל, כי זו הסיבה היחידה של כל תיכוניסט להגיע היום לבית הספר.

גיא מרים את ראשו מהספר, שאני מזהה כקומיקס והכול פתאום מסתדר. "מספיק," הוא ממלמל ותוחב את הכרך לתיק צד שמעולם לא ראיתי. בז'י עם הדפס של דמות מצוירת כלשהי, כנראה אנימה, למרות שפעם האחרונה שבדקתי גיא לא אהב אנימה. "אתה?"

"גם." אני מתיישב על הספסל מולו ושולף סיגרייה מהפאקט. קצת להוריד את הלחץ לפני הבגרות. גיא מסרב כשאני מציע לו אחת, ואז נראה שנזכר בדבר חשוב, כי הוא מזדקף במקומו ונועץ בי זוג עיניים שחורות ואינסופית.

"אה! שכחתי לשאול אותך, אתה ומיקה בסדר?"

אה, אז הוא שם לב. "כן, וואו. באמת לא דיברנו מלא זמן." הוא לא בדיוק היה נגיש בחודשיים האחרונים, מאז שמיכאל עזב. נראה לי לפחות שהוא עזב, כי אם את גיא הייתי רואה פעמיים בשבוע בתקופה האחרונה, הבלונדיני לא הופיע בכלל. או שהוא שטני? לא באמת זוכר. היה חשוך מדי כשדיברנו בפעם הראשונה והאחרונה.

חוץ מזה, גיא נראה עצוב מהרגיל בזמן האחרון, ושקט. אם לא הייתי מכיר אותו היה אפשר לחשוב שהוא מתעלם מאיתנו בכוונה. מצד שני, אולי זה נכון. אם יש דבר אחד שלמדתי בשנה האחרונה זה כמה אני לא באמת מכיר את גיא.

"נו? מה היא אמרה? זה היה סירוב מוחץ או שהיא סבבה עם זה או שאתם עדיין לא מדברים ודפקת את זה לגמרי?"

"אתה נשמע הרבה יותר מדי נלהב יחסית למה שעכשיו יצא לך מהפה." אני מגחך בעל כורחי. "ולשאלתך, כן, דיברנו. הכול בסדר."

"מה זה אומר בכלל? אני לא מאמין בבסדרים יותר."

"טוב, אז אנחנו ביחד. לא מצאתי זמן לספר לך בטרפת של המבחנים וכל זה, אבל דיברנו ואנחנו דיי באותו ראש." אני לוקח שאכטה, נושף ומתאפק לא לגחך כשגיא משתעל מהעשן שעף לכיוונו. יתרון אחד בלהיות זה שמעשן, חוש הריח כאילו מתנוון אחרי השאיפה הראשונה. אתה יודע שזה חרא ומסריח, אבל רק מי שסביבך באמת מרגיש בזה. סליחה, גיא.

"הו, מגניב. כמה זמן כבר?"

"בערך… שלושה חודשים?" וואו, באמת לא דיברנו הרבה זמן. פעם אחרונה הייתה כשהוא ייעץ לי לתת לה זמן ושרדתי שבועיים בקושי. בשלהי תודעתי אני מודע לעובדה שעוד עשר דקות מתחילה הבגרות, אבל שכחתי כמה נחמדות השיחות המזדמנות עם גיא. כן, גם אם הן לא רציפות וגם אם אני בטוח לחלוטין שהקשר הזה לא עומד להחזיק אחרי שאסיים פה.

אני כמעט מפספס את התגובה שלו. הזדקפות מיידית. עיניים פעורות. פה נפתח ונסגר במה שנראה כמו הלם קל. "שלושה. חודשים?" קולו בקושי נשמע. "מה שלושה חודשים? אין מצב שעבר כל כך הרבה זמן כבר." הוא פוזל רגע לנייד שלו, שהראה את השעה, ונראה מעט חרד.

"תתפלא. בזמן שאתה ומיכאל הזה עשיתם מה שעשיתם העולם התקדם וטא דא, שלושה חודשים." אני מחייך אבל הוא לא. כמעט הפוך, הפנים שלו פשוט נפלו בבת אחת, אבל רק לרגע. החיוך חוזר לפיו בקושי שנייה לאחר מכן, אבל לא בדיוק מגיע לעיניים שלו. אולי לא הייתי צריך להזכיר את מיכאל.

"כן, כנראה. אני נוטה לא לשים לב לזמן לפעמים."

אני רוצה לשאול מה קורה עם מיכאל, אבל מתלבט רגע אחד יותר מדי. גיא רוכס את תיק הצד, מתרומם ותוחב את הנייד לכיס מכנסיו. "אני ממש שמח לשמוע שאתה ומיקה ביחד. הלם. באמת. יואו!" אבל העיניים שלו ברצפה. "חמש דקות להתחלה ושכחתי שאני בקומה שנייה. ביי!" ובזאת הוא דופק ספרינט לתוך הבניין.

אני מועך את מה שנשאר מהסיגרייה שלי בתוך המאפרה ומתרומם בכבדות, מרגיש בעצמות הברכיים שלי מתחככות אחת בשנייה מהמשקל. גיא היה, ותמיד יהיה, חסר תקנה. אפילו לא הספקתי לספר לו שמיקה טסה ללמוד בספרד עוד כמה חודשים.