במה מאולתרת – סיפור צד

יום הולדת (קצת פחות) שמח~

למעשה, הוא לא ציפה שככה יעבור היום.

מיכאל ניסה להתרגל לעובדה שיעביר את יום הולדתו התשעה עשר לבד, אבל להתרגל ולהשלים היו שני דברים שונים בהחלט. לחשוב שחלפה כמעט שנה מאז שעבר לתל אביב, לאחר שמצא שותף ודירה בשכירות נמוכה להפליא. שנה שעברה חגג עם גיא ועם אחים שלו, אבל עכשיו גיא בלונדון ואביב ומאיה קיבלו את האלרגיה חזק מהרגיל בגלל המעבר לצפון.

באותו בוקר התעורר לארבע הודעות יום הולדת – גיא, אביב, מאיה ומנהלת הקונסרבטוריון – שכל אחת מהן איחלה לו 'מזל טוב' בדרכה המשעשעת והמיוחדת.
אלה היו חמש הודעות פעם, כשרון היה חלק מהמשוואה. שש, בזמן שדיבר עם נועה. עכשיו, גם אם רצו לשלוח לו אחת, לא היה להם את המספר שלו. אחד הדברים הראשונים שעשה כחלק מתהליך ההתנתקות היה להחליף את מספר הטלפון. אחר כך הוא דיווח על כל סרטון שלו ושל גיא שהועלה ליוטיוב עד שכולם נחסמו, למעט אחד.

את הראשון לא היה לו לב להוריד. הוא כנראה היה היחיד שעוד צפה בו באותו זמן, כי מספר הצפיות לא השתנה בהרבה כל פעם שנכנס. באותו רגע מיכאל אפילו זכר את מספר הצפיות הקודם, כך ידע שבזמן שעבר מאז צפה בו לאחרונה עד היום לא נכנס אליו איש.

סלון הדירה היה חשוך. השמש עוד לא קמה והתריסים היו מוגפים כולם, מתירים רק לקרני השמש הנחושות ביותר להיכנס. גרגירי אבק ריחפו בפינת הספה עליה התיישב ואדי הקפה שלו בהקו לפרקים יחד עם תנודות האור. והיה לו חם. ניר משום מה תמיד כיבה את המזגן כשנכנס לדירה, מה שהיה ממש בסדר מצד מיכאל כל עוד הוא גם הדליק אותם כשיצא. לרוע המזל, זה היה יום שישי. בימי שישי, כפי שכבר למד, ניר התעורר רק אחר הצהריים. מכאן שמיכאל התעורר לבוקר קיצי תל אביבי מן המניין. אוגוסט. שלושים ותשע מעלות עם ארבעים אחוזי לחות.

אם רק היה יודע איפה השלט כנראה לא היה מרגיש איך כל סנטימטר של עור חשוף שהיה בו נדבק למשענת הספה. עור, כי זה מה שאנשים אוהבים למכור באתרי יד שנייה. ספות עור וכיסאות עץ חורקים. וגם ציורים של אמנים מומצאים ושעוני קיר מפלסטיק עם הסוללה עוד בפנים. הוא לא ידע איפה השלט. מעולם לא הצטרך אותו לפני. הצצה בשעון הקיר הראתה לו שאפילו לא שש בבוקר. הוא סתם התעורר. אפילו לא משעון מעורר. פשוט ככה, חמש וחצי על השעון, כי זה מה שהתרגל אליו במשך שנים.

לא היה לו לאן ללכת. לא היה לו למי להתקשר. זה היה יום שישי. אפילו בעיר ההומה שהגיע לגור בה לא היו הרבה עסקים פתוחים בשישי בשש בבוקר. גם תושבי עיר האורות היו צריכים לישון מתישהו. מיכאל לגם מהקפה הקר והעווה את פניו מהמתיקות העזה. הרבה יותר מדי סוכר. טוב, הוא השתעל פעם נוספת והניח את הספל על השולחן. איך נאמר… היה לו לאן להתקדם בהכנת קפה קר. מבט נוסף בשעון הראה שבית הקפה מתחת לבניין שלו נפתח, מה שהיווה סיבה מספקת להתחיל את היום.

הוא התארגן בזריזות ושמר על שקט כמה שיכל כדי לא להעיר את ניר בטעות, למרות שהבחור נטה לישון כמו בול עץ. מת. לפעמים עלה במיכאל הדחף לגעת בו, רק לרגע, לוודא שהוא לא באמת מת או משהו. האינדיקציה היחידה שלו הייתה פרץ נחירות פתאומי פעם בכמה זמן, שהיו מעירות אותו לא משנה כמה עמוק ישן. פעם אחת הטרקטור בכבודו ובעצמו התעורר מעוצמת הרעש ונכנס לחדרו של מיכאל בעיניים פעורות לרווחה. הוא שאל: "תגיד, המשאית זבל לא אמורה להגיע בימי ראשון?" ומיכאל לקח רגע להתאפס ולהבין ששותפו לדירה התעורר מהנחירות של עצמו.

בכל מקרה, הוא ניער את ראשו, סוגר את הדלת בעדינות אחריו ויורד לקומת הקרקע. במדרגות, כמובן. אין סיבה להסתבך עם מעלית משנות התשעים כשאתה גר בקומה תשיעית. הוא בהחלט העדיף את המצב הנוכחי על פני המרחק הרב מהקרקע ששהה בו כשגר במודיעין. בשבועיים הראשונים לא העז להתקרב לחלון, מפחד שהקירות לא מספיק חזקים או שהוא יאבד שיווי משקל ויפול או מאה תרחישים אחרים בהם הוא מוצא את עצמו משוטח על הקרקע למרגלות הבניין. בכל מקרה, הגיע הזמן להפסיק לחשוב כל כך הרבה וללכת לשתות קפה קר נורמלי. בוקר יום הולדת שמח שיהיה לו.

משב רוח חמים קיבל את פניו כשיצא מהבניין, מלווה בשמיכת הלחות שליוותה אותו במשך כל הקיץ. הוא לא היה צריך לבדוק באפליקצית מזג האוויר כדי לדעת שיש מעל שלושים אחוזים היום, אגלי הזיעה שכבר החלו להיווצר על פניו העידו על כך. מזל, מזל שלקח איתו רק ארנק וטלפון כשירד. אם היה יוצא עם התיק, חולצתו הייתה מתכהה מזיעה תוך פחות מדקה במקום בו פגשה את הרצועה. הוא פתח את דלת בית הקפה וקיבל בברכה את האוויר הממוזג.

מדכא את הרצון לעמוד מול המזגן בכניסה, לפרוש ידיים ולהתענג על הצינה, מיכאל ניגש לדלפק הקבלה ופתח את התפריט, למרות שהבריסטה כבר הכירה אותו ואת העדפות הקפה שלו. תה, ליתר דיוק. קפה קר אך ורק בקיץ. "תה קר, קפה קר או שאתה במוד לשוקו היום?" הברונטית חייכה אליו מעבר לקופה. מיכאל קלט ראסטה מבצבצת מאחורי ראשה.

"קפה. תתחדשי, דרך אגב." הצביע על קבוצת השיער המרושתת בחוטים סגולים-תכולים-לבנים.

"תודה! זה ממש חדש." אפשר היה לשמוע את האיפוק בקולה, למרות שהתגובה עצמה הייתה נרגשת למדי. "סיכמתי עם ההורים שלי שזו תהיה מתנת יום ההולדת השנה, כי הם קצת מציקים בכל הקטע של דברים 'פזיזים' בשיער." היא עשתה מרכאות באוויר כשאמרה "פזיזים" ומשכה בכתפיה. "אתה יודע, הורים והשטויות שלהם." מיכאל הנהן, לא בטוח איך להגיב.

"מה התאריך שלך?"

"בעיקרון היום, אבל הכל סגור אז קבענו את התור לאתמול."

היום? היום כמו ב – היום? היום כמו בשישה עשר באוגוסט היום? הלב שלו עשה גלגול קטן בכלוב הצלעות לפני שחזר לפעום כרגיל. הוא יכול לומר לה שזה גם יום ההולדת שלו היום, אבל זה יהיה מוזר. מצד שני, היא דיי אוהבת לדבר ותמיד מעדכנת אותו במה שקורה איתה כשהוא מגיע, כאילו הם חברים. אולי הם משהו קרוב לזה מבחינתה, כי הם דיי קרובים בגיל ומיכאל השתדל להיראות קצת יותר נחמד וקצת פחות קריר מאז שעבר.

"מגניב, זה גם התאריך שלי," החליט לומר לבסוף, סקרן לתגובתה.

לא במפתיע, עיניה נפערו לרגע לפני שחזרו למצבן הרחב הרגיל. חיוך גדול עלה על שפתיה ובמקביל אצבעותיה דילגו על מקשי הקופה. "רציני?! איזה קטע. אז אתה מקבל מאיתנו הטבת יום הולדת – קפה ומאפה חינם."

צחוק קצר נמלט מפיו. זה היה… לא צפוי, אבל דיי צפוי במקום מסוים. "אני לא חבר מועדון. ממש אין צורך."

"טוב, זה לא שיש לנו אחד. וכמובן שיש צורך. אתה לקוח קבוע, אני שומרת לעצמי את הזכות להעניק לך מתנת יום הולדת." במילים אלה, עברה להכין את הקפה שלו. "איזה מאפה תרצה? יש לנו קרואסון חמאה, שוקולד ושקדים וקרמבל תפוחים. כל השאר עדיין בהכנה." ידיה היו עסוקות במזיגת חלב למיכל אחד והנחתו מתחת למכונה ואז הוציאו אותו ממנה ובשלב זה מיכאל איבד אותה לחלוטין.

"אמממ, את הקרמבל, בבקשה."

לא עברו חמש דקות ומולו הונחו שתי צלחות – אחת עם כוס זכוכית גבוהה ובה הקפה הקר שלו, עם גבעה קטנה של מה שנראה כמו קצפת, ושנייה עם ריבוע מושלם של בצק פריך מעורבב עם תפוחים. מיכאל עצר את עצמו במודע מלרחרח את האוויר, הסתפק בניחוח המתוק שהגיע במקרה לנחיריו. "שקלתי לשים לך נר, אבל השעווה הייתה מטפטפת לך על כל הפירורים ואז זה היה קצת עצוב."

זה נשמע כמו רגע מתאים לצחוק בו, אז הוא צחק, הודה לה ותפס את מקומו הקבוע ליד החלון. השולחן האחרון בשורה שפנה לכיוון הרחוב, אבל עדיין היה חבוי מספיק שלא ינעצו בו מבטים. לא שעברו כל כך הרבה אנשים בשעה הזו של היום. כשחשב על זה, תהה למה היא עובדת היום. זה סוף שבוע ויש לה יום הולדת. לעבוד ביום ההולדת שלך היה עצוב מדי, אפילו בשבילו. והוא היה דוגמא חיה לאיך לא לחגוג את יום ההולדת שלך. בדיוק ככה, ביקיצה מוקדמת מדי ופתיחת יום בבית קפה אחרי שזה שהכנת לעצמך יצא יותר כמו תה של בדואים – יותר מדי סוכר ולא מספיק קר.

הוא אכל קצת מהקצפת בכפית שקיבל בשביל המאפה ואת מה שנשאר העביר לצלחת השנייה. מי יודע, אולי קרמל תפוחים הולך טוב עם קצפת בטעם קפה. טעימה מהוססת אישרה את התהיה ומיכאל המשיך לשתות את הקפה שלו ולאכול את הבצק הפירורי עם התפוחים בעודו צופה באנשים הבודדים שעברו ברחוב בזמן הזה של היום. אחד על אופניים חלף על פניו בשעטה, מהיר עד כדי שדימה להרגיש את הדף הרוח שודאי הגיע ממנו. אישה מבוגרת עם שיער לבן קלוע לצמה שהגיעה עד מותניה טיילה בנינוחות עם הפודל שלה. שניהם – הפודל היה זכר – נראו רגועים ושמחים וכלל לא מושפעים מהסאונה שהתהלכו בה. השלישי והאחרון שם לב שהסתכל עליו, אבל במקום להתעצבן רק חייך והמשיך בדרכו.

משום מה כולם נראו במצב רוח מצוין היום. מיכאל תהה אם גם הוא חולק איתם את ההרגשה הזו, למרות איך שהתעורר באותו בוקר; קצת הפוך. קצת עצוב. קצת מלנכולי.

החלק הגדול של השילוש עבר עד כה, מותיר אחריו רק הדהוד של מה היה יכול להיות. מה שהיה יכול להיות הוא יום כיף עם התאומים או טיול עם גיא, שיגיע במיוחד מכרכור לאסוף אותו לפני שיצאו מתל אביב ויסעו לכל מקום שהדרך תיקח אותם. בזמנים כתיקונם, אולי אפילו היה יוצא עם רון. הוא היה נוסע אליו, כמובן, והם היו יושבים אצלו בסלון או יוצאים לטיול רגלי ברחובות המוכרים, שבטח השתנו שוב מהפעם האחרונה בה ביקר. ואם היה נשאר במודיעין, אולי היה חוגג עם נועה. אולי היה מרשה גם לגיא להצטרף. אולי הוא לא היה צריך להרשות לו, כי הם הגיעו לשלב ביחסים שזה היה מובן מאליו שיהיה חלק.

אה. לא. הוא סירב להמשיך לחשוב על האפשרויות האלה. מה הטעם בלחשוב על מה היה יכול לקרות כשהוא נמצא במקום אחר לחלוטין? מיכאל לא ידע עדיין איך יעביר את היום, אבל התמרמרות על תרחישים לא מציאותיים לא הייתה חלק ממנו. הוא ימצא מה לעשות, הוא- "תגיד, מה דעתך שנצא לאנשהו היום?" קולה של הבריסטה גרם לו כמעט לפלוט את הלגימה האחרונה שלו על הקרמבל. "שיט, סליחה. הבהלתי אותך?"

מיכאל שלף מפית מתחת לצלחת וניגב את שולי פיו. הוא בלע במאמץ רב במיוחד וכחכח בגרונו. "קצת." הוא לא ידע מה יותר הבהיל אותו – העובדה שצצה מולו משום מקום או השאלה שלה. "מה אמרת?"

היא לא שאלה, פשוט התיישבה על הכיסא מולו וחייכה במבוכה קלה אך בהחלטיות. "סתם, תהיתי אם תרצה לעשות משהו היום. יותר מאוחר, אתה יודע. אני מסיימת פה בשתיים וחצי ואז משתעממת כל היום כי עם המשפחה כבר חגגתי אתמול וכל החברות שלי בחו"ל כי חופש גדול וזה," אמרה. או יותר נכון – ירתה. מהר מאוד והרבה מאוד, כאילו פחדה שיברח באמצע המשפט. כשסיימה, המתינה לו, לתשובה, כנראה. ביד אחת שיחקה בראטה בעוד השנייה תופפה על החלק הפנימי של השולחן.

הדחף הראשון של מיכאל היה לבקש ממנה להפסיק את התיפוף, אבל הוא בלם את המילים לפני שהספיקו לצאת לאוויר העולם והניח את הכפית על השולחן. הוא שקל ברצינות את ההצעה ואת איך שביטאה אותה. היא גם לא נשמעה מאוד בטוחה בעצמה, כנראה הניחה שיסרב. זה לא שהם הכירו אחד את השני באמת מעבר לפעמים שהגיע לבית הקפה. אבל הוא כן חשב על זה, כי בכל הכנות? זה לא שהיה לו משהו יותר טוב לעשות.

"זו הצעה לא רעה בכלל, למען האמת," השיב בחיוך קטן. הוא קיווה שהיה שם חיוך, לפחות. הוא ידע שלפעמים רק חשב שחייך ובפועל זה לא נראה כלפי חוץ. "אני כנראה אלך להתאמן היום במוסד, אז אגיע הנה כשתסיימי? או אם את מעדיפה תבואי את לשם." פתאום הבין שהוא גם מברבר. מזמן לא ניהל שיחה עם ידיד פוטנציאלי.

"אה! אתה לומד במוסד החדש שנפתח ברוטשילד?" עיניה אורו פתאום. "איזה קטע, חבר שלי גם לומד שם." חבר כידיד או חבר כבן זוג? לא, לא היה לו אכפת. לא באמת. "הוא במגמות הפקה וקולנוע, אולי אתם מכירים."

אולי הם הכירו. זה לא היה מופרך. הוא היה בהפקה ובמוזיקה, והמחזור שלהם היה קטן למדי, אז רוב הסיכויים שהכיר אותו, אבל הוא לא בדיוק רצה לדבר על חבריו ללימודים בחודש וחצי החופשיים שלו. הוא משך בכתפיו, בוחר בדרך השתיקה. "יודע מה," המשיכה משלא ענה. "בוא נחליף מספרים ונתאם כבר עם הזמן." החיוך שלה האיר את הפינה החשוכה מעט שישבו בה, רחב ומלא שיניים ושתי גומות, אחת בכל צד של פניה, נוצרו מגודלו. הא, הרהר לעצמו, והשתיק את המשך המחשבה.

"רעיון טוב." הוא מסר לה את המספר שלו וכששאלה איך קוראים לו אמר רק 'מיכאל'. "חכה שנייה, אני אצל-תק אליך שתשמור אותי." לא היה לו מושג מה זה 'אצלתק' אבל הוא הנהן וחיכה לבאות. מתברר שציל-תוק זה לצלצל למישהו ולנתק אחרי רגע, רק כדי שיוכל לשמור את המספר שלך. ושהיא גילתה את הסלנג בצבא.

לא קרה לו הרבה שהצטער על שהוא לא עושה צבא, אבל לפעמים היו הרגעים האלה; כשחבריו ללימודים התחילו לדבר פתאום ג'יבריש לידו אבל נראה שהם מבינים מצוין בינם לבין עצמם או כשראה חיילים מחכים בתחנות אוטובוס ברחבי העיר, על מדי א', לאוטובוס שייקח אותם לבסיס. הם לא גרמו לו להצטער על שלא התגייס, כי ידע ללא צל של ספק שלא היה יוצא משם בחתיכה אחת, אבל כן צבט לו קצת בלב.

זה גם אמר שטעה כשחשב שהיא קטנה ממנו.

"אני אלך עכשיו," אמר, מחווה בידו אל הכוס והצלחת הריקות. "בהצלחה בהמשך המשמרת, נדבר יותר מאוחר?"

"בטח, בהצלחה בתרגול." היא נראתה כאילו רצתה להוסיף משהו, אבל עצרה לפני שהמילים יצאו, כך שלא היה לו מושג מה עמדה לומר. אולי פשוט שמרה נושאי שיחה לפגישה העתידית שלהם. אולי התחרטה ברגע האחרון. כך או כך, מיכאל יצא מבית הקפה בלי לדעת מה זה היה, ושידל את עצמו להפסיק לחשוב על זה. הוא חזר לדירה, הכניס כל מה שהיה צריך לתיק הצד שלו – כולל המפתח לחדר החזרות, שכמעט ושכח ממנו – ויצא שוב, הפעם שם פעמיו אל המוסד. היו לו בערך חמש שעות להתאמן לפני שיתחיל להלחיץ את עצמו לגבי המשך היום ואיך ידברו ומתי ידברו ועל מה ידברו.

רק כשהיה כבר בחצי הדרך נזכר שבכלל לא שמר אותה אחרי שטרחה לצל-תק אליו. הוא התקשר אליה בהחלטה של רגע, "סליחה, לא רוצה להפריע. פשוט שכחתי לשאול איך קוראים לך, כדי שאוכל לשמור אותך?" זה לא היה אמור לצאת כשאלה.

"אה. קטע, נכון. נעמה, נעים להכיר," פיזמה וצחקה. הם נפרדו ומיכאל שמר אותה בתור 'נעמה- בריסטה', כדי להפריד אותה מהנעמה שהייתה איתו במגמה. הוא המשיך בדרכו, מנסה לדמיין שלא חם כמו שהרגיש, למרות שהידיעה שזה עדיין בוקר ושהטמפרטורות עתידות לעלות ככל שיתקרבו לצהריים לא תרמה. אם היה מקשיב לשיחה שלהם מהצד, היה חושב שהיא מתחילה איתו. זה בבירור לא היה המצב, לפחות כך קיווה, ואז צחק על עצמו. מי היה מאמין שיגיע למצב בו יחשוד שמישהי מתחילה איתו. נועה הייתה גאה בו וצוחקת עליו בו זמנית.

בסופו של דבר הגיע למחוז חפצו. מיכאל הודה למי שזה לא יהיה שדאג להשאיר את המיזוג פועל, לפחות במסדרון, והתקדם במסדרון עד שהגיע לחדר החזרות החביב עליו. האחד עם הפסנתר, כמובן. היו בסך הכול שני פסנתרים במוסד – אחד בסטודיו והשני בחדר הזה. הוא העדיף את האחד שבסטודיו בגלל האקוסטיקה, אבל רכזת המגמה הסכימה לתת לו את המפתחות לחדר החזרות, וגם זה בקושי. היא לא הבינה למה בכלל שקל להגיע בזמן החופשה. בסופו של דבר ולאחר שלוש גרסאות שונות שהמציא במקום וסבבו בעיקר על זה שאין לו מקום אחר לתרגל בו, היא הניחה את המפתח עם הכיסוי הירוק בידו ולחשה: "שלא תעז לספר על זה למישהו. וחסר לך אם אתה לא ספץ עד הסמסטר הבא."

אז הייתה המחויבות הזאת לפניו, אבל לא לשם כך הגיע היום. מיכאל התיישב על כיסא העץ המתכוונן ושמט את התיק לרגליי הפסנתר. הוא שלף את מחברת התווים שלו וגם את החוברת שקיבל כשרק התחיל. באותו זמן היה לו סמסטר שלם להשלים, אז מחברת התווים הייתה מלאה בתרגילים שאת רובם הצליח להבין רק בזמן האחרון והחוברת נראתה כמו מטרה בלתי ניתנת להשגה בפרק זמן כה קצר, אבל הוא למד ולמד ותרגל ובילה שעות נוספות בסטודיו ובחדר המוזיקה. בסופו של דבר נשארו לו שלוש יצירות וחודשיים ללמוד אותן, אבל זה לא מה שתכנן לעשות.

לא. הוא הגיע למקום, בבוקר יום ההולדת שלו, מסיבה אחרת לגמרי.

במקום לפתוח את מכסה הקלידים, מיכאל עבר אל האורגן. הכלי ניצב בפינה הרחוקה של החדר, ליד מה שהיה אמור להיות במה לא מוגבהת. הוא חיבר את האורגן לשקע ואת האוזניות למקום המיועד להן ואפילו לא התיישב. אצבעותיו ידעו את רצף הספרות הנחוץ בעל פה והקישו אותו לפני שמוחו עיבד את המידע. כל הגוף שלול היה מוכוון לפעולה אחת בלבד. באגודל ואצבע הגביר את עוצמת הקול קצת מעל האמצע ובזרת לחץ על 'הקלט'.

המנגינה זרמה ממנו מרגע שניגן את האקורד הראשון. עדינה, קולחת, כאילו לא עברו שנתיים מאז ניגן אותה בפעם האחרונה. אצבעותיו הרגישו כשאילתר, מתקשחות לרגע לפני שחזרו למצבן הנוזלי המוכר, והוא המשיך. עד הסוף. עד שהאקורד האחרון דעך כליל. כשסיים, העביר את ההקלטה לדיסק-און-קי ומחק אותה מזיכרון האורגן. הדבר האחרון שרצה זה שאחד מחבריו למגמה – אפילו יותר נורא, מישהו שהחליט לשחק עם הכלים – ימצא אותה בטעות.

אחרי שניתק את האורגן מהחשמל, עבר לתרגל את היצירה האחרונה שלמד בפסנתר. בפעם הבאה שהביט בשעון המחוג עמד על אחת עשרה. כל פעם מחדש הדהים אותו איך הזמן טס כשניגן. הוא רק הגיע וכבר עברו שלוש שעות. הייתה לו בערך שעה עד שהשרת יגיע, והוא החליט לעבור לבמה. הבעיה הייתה, שעמדת הבקרה והשליטה נמצאה בחדר הסמוך, ולשם לא היה לו מפתח.

טוב, הוא תמיד יכול להקליט את עצמו בטלפון ולקוות שלא יהיו יותר מדי הפרעות.

הוא גם יכל לוותר על ההקלטה או על המעשה בכלל, אבל הוא כבר היה שם. והרעיון כבר השתרש במוחו ועכשיו ניקר בו. בכל שנייה שעוד עמד שם, דומם ומתלבט, הרעיון כרסם במוחו ודרש שיכיר בו. שיבצע אותו. מיכאל נאנח ומיקם את הנייד על הכיסא הקרוב אליו. מקלט מופעל.

כששר, דמיין שכלי הנגינה הם הקהל ושהמיקרופון מאחוריו הוא גיא, וים הכבלים שחיברו בין הכול היה העשן שאפף אותם באותה הופעה במועדון. אם התרכז מספיק, הצליח ממש להרגיש את אגלי הזיעה מטיילים במורד פניו וגבו ולשמוע את תרועות הקהל כשסיימו, לחשוב שפעימות ליבו הן אותן הלמות שתקפו אותו באותן דקות בודדות.

גוש פילס את דרכו באיטיות במעלה בטנו, אל גרונו וממנו ממש אל קצה לשונו.

מיכאל הרגיש את המילים של הבית האחרון מגרדות את עצמן ממנו בקושי, נאנח כשסוף סוף יצאו והפסיק את ההקלטה. הוא הזיע למרות המיזוג. לאחר רגע נוסף של מחשבה, שלח הודעה לנעמה:
היי, סליחה שזה יוצא ככה. צץ לי משהו ברגע האחרון, אז אני לא יכול להיפגש היום בסוף. מצטער, באמת, אולי פעם אחרת?

עם כמה שהתחיל אפילו לצפות לראות אותה יותר מאוחר, הגוש בגרונו לא אפשר לו. הוא לא רצה לראות יותר אף אחד היום. לא. הוא נוסע לים. לא לים של תל אביב, לשם הוא יכול להגיע גם ברגל. הוא נוסע לחוף האהוב עליו, לנקודה המבודדת על מצוק הכורכר. הוא היה צריך מקום טוב לצעוק ממנו.