בלתי נראית

שהיית צעירה חלמת להיות בלתי נראית.
רצית כל כך שלא יבחינו בך.
שלא יקדישו לך שום תשומת לב.
היית מתכווצת בכיסא שלך בכיתה,
מסתכלת על המורה כשהיא שאלה-
האם יש מישהו שלא הכין שיעורי בית
וחיפשה מי יקריא את התשובות.
ואת היית מדקלמת לעצמך בלב
"אני בלתי נראית. אני בלתי נראית. אני בלתי נראית."
וזה היה עובד.
היא מעולם לא בחרה בך להקריא.
ועשית את זה תמיד.
תמיד כשחיפשו מתנדב לכתוב על הלוח,
או מישהי לסולו בחוג ריקוד.
ואחרי זה, כשגדלת מעט,
שכחת איך זה כשרואים אותך.
הסתרת את מי שאת כל כך טוב,
שאפילו חברים שלך לא הכירו אותך בכלל.
וכשהוא עזב אותך ומתת מבפנים,
היית בטחה שמישהו ישאל מה קורה.
כי את נשרפת מבפנים, אז איך הם לא רואים?
איך הם לא רואים שאת קליפה ריקה.
אבל הצלחת להיות בלתי נראית,
והיה מאוחר מכדי להתחרט.
ורצית שיראו אותך,
אבל למרות זאת המשכת ללחוש לעצמך
"את בלתי נראית. את בלתי נראית. את בלתי נראית."
כששכבת בלילה במיטה וניסית להירדם.
ובכית. ושרטת לעצמך את הזרועות,
כדי שמשהו אחר יכאב חוץ מהלב שלך.
כי הבן אדם היחיד שראה אותך עזב.
כי מה שהוא ראה לא הספיק כדי להישאר.
כי אין מה לראות בך.
כי את כלום ושום דבר.
רק שאריות.
רק ילדה אבודה שבוכה בלילות.
את בלתי נראית.
באמת.