בלי שם/

במבט חטוף ראיתי את פנייך, אחרי כל כך הרבה זמן שלא נפגשנו. הן היו כצללית לאור מנורות הרחוב העמום.
רק כמה מילים מהירות החלפנו בנינו והמשכנו כל אחד לדרכו, בלי לעצור.
ואתה יודע מה? אני אהבתי את זה.
זה החזיר אליי את תחושת הריגוש שהרגשתי בכל פעם שהייתי מדברת איתך, ומסתבר שיש לי הרבה כאלה.
הייתי שמחה אז, ואני חושבת שזה התחיל ממך.
זיכרונות שלי צוחקת מדברים שהיית אומר או שעשית חוזרים אליי, גורמים לי לחייך בשקט ביני לבין עצמי.
אתה כמו סוד ישן שלי. אף פעם לא דיברתי עם אף אחד עלייך.
כל כך הרבה פעמים רציתי לבוא ולראות אם הגעת, רק להעיף מבט בפנייך, אבל תמיד הייתי עוצרת בעצמי.
הפעם האחרונה שראיתי אותך היתה בשבת, יום אחרי שהתאונה ההיא קרתה. הייתי הרוסה נפשית משום מה באותו יום. לא רציתי לבוא, אבל קבענו להיפגש הרבה לפני זה, ולא רציתי לאכזב.
מידי פעם ראיתי אותך מעיף לעברי מבטים מודאגים, או לפחות ככה זה הרגיש.
כשחזרנו יחד אחר כך היתה לי תחושה שאתה מבין, שאתה יכול לראות כמה קשה לקחתי את זה. זו היתה הפעם הראשונה שבירכתי את השקט שהיה בנינו.
קצת לפני שנפרדנו בדרכנו אתה הצלחת להוציא ממני חיוך, אפילו גרמת לי לצחוק קצת.
זו היתה הפעם הראשונה שהסתכלתי לך בעניים וראיתי אותך צוחק, וזה היה מחזה יפהפייה.
מוזר עד כמה שזה נשמע, זה היה החיוך שלך שנחרט בזיכרוני ושבה אותי.
אני חושבת שעד עכשיו לא באמת רציתי להודות בזה, אבל אני קצת מתגעגעת לפעם…