בלי שם/שיחות

לאחר עשרים דקות של חשיבה היא הגישה לו את המכתב כדי שיקרא, למרות שזה יצא יותר דומה לשיר.
"חומות גדולות ללא מוצא מקיפות אותי,
חומות גדולות ודלת אחת.
אין בי שום רצון לצאת החוצה, לראות את העולם,
העולם הגדול ואני סגורה בחדרי.
עצבות נכנסת לתוך הלב שלי, ממלאת אותי, חונקת,
חונקת את ליבי החלש.
חומות גדולות מקיפות אותי,
ועל קירותיהם תלויים קנבסים.
ולוחות שעם עם ציורי זיכרון,
כמו מצבות, מביטי בי ביגון.
חומות גדולות ללא מוצא,
ועיניים מביטות בי מבין החשכה.
רחוק מהבית, מתחושת ביטחון…"

"למה סיימת כך?" הוא שאל אותה בקולו הרגיל והרים את העט השחור שהיה מונח על שולחנו, מוכן לרשום את תשובתה.
"אני לא יודעת," היא עונה בכנות. "אני מניחה שפשוט לא הצלחתי למצוא המשך מתאים." הוא רשם את דבריה וחזר להביט בה. זו הפגישה השנייה שלהם, אך הוא כבר יכול לראות שמשהו שונה בה הפעם, והוא לא היה בטוח אם זה לטובה.
"אז לפי השיר, את מרגישה במקום הזה כמבצר? המילים "חומות גדולות" ו "חומות ללא מוצא" ו "הרגשת ריחוק" מופיעות בכמה היבטים שונים אך כולם מכוונים לאותו דבר." הוא עצר לשנייה מדיבורו וריסן את אנחתו השקטה והלא צפויה. לא רבים הפעמים שבהם הוא מרגיש מיואש, אך זה בהחלט מה שהוא מרגיש עכשיו. "אם היתה לך האפשרות לחזור הביתה, היית חוזרת, למרות שהטיפול לא נגמר?" השאלה בהחלט הצריכה ממנה מחשבה עמוקה, הרי כל מי שמגיע לכאן אלה בעיקר הנערים שאין להם ברירה, שכבר ניסו הכל ועדיין מרגישים מפוחדים מידי מכדי להשתלב בחברה.
"כן." תשובתה המהירה הפתיעה אותו. "לבלות את סוף הקיץ שלי כאן או בבית, אז ברור שאבחר שבבית, מי לא היה בוחר? אתם חושבים שזה שהכנסנו את עצמנו לכאן זה אומר שאנחנו לא רוצים לראות את הבית יותר, אבל זה ממש לא נכון. כולנו דואגים ומתגעגעים לאחים ולאחיות שלנו שבבית." הוא שפשף את עורפו במבוכה לנוכח דבריה. זו אולי הפעם הראשונה שמישהי מהנערות כאן נותנת לו הצצה לתוך הראש של כל המתבגרים שכאן.
הוא הביט בדף שוב. שתי מילים שהיא כתבה בצד הדף תפסו את עיניו. חלומות בשרשרת.
הוא פתח את פיו כדי לשאול אותה לגבי משמעות המילים ואם יש להם קשר לשיר, אך בדיוק באותו רגע צלצל הטלפון המשרדי שלו, והוא החמיץ את ההזדמנות.
"את יכולה ללכת, אנחנו נמשיך את השיחה הזו בפעם הבאה, בסדר?" היא הנהנה לעברו ויצאה מהחדר. הוא הרים את הטלפון והחל דבר אל הפקידה.