בלי שם/זימון משפחתי

"את לא יכולה ללכת רק כי הוא אמר לך!" הוא קרא בכעס לעברה ותפס בידה, מונע ממנה להמשיך ללכת. היא הסתובבה לעברו, רגועה, ואמרה, "כן, אני כן. אתה לא מכיר אותו. הוא אבי. כל דבר שהוא עושה זה רק לטובתי. טוב, רוב הזמן, אבל זה לא משנה עכשיו. אני צריכה להיות שם לצידו." הוא עדיין אחז בידה אך אחיזתו לא היתה חזקה כמקודם. "אבל הם שונאים אותך. את בעצמך אמרת שהם מפחדים ממך ובגלל זה הם השאירו אותך לבד."
"אבל אבי לא. הוא לעולם לא השאיר אותי לבד. משפחתי תמיד היתה שם איתי." שפתיה התעקלו לחיוך קטן נסתר, ואז פניה שבו להבעתם הקודמת. היא הסתכלה עליו, על המבט המיוסר שהיה לו. היא יודעת שהוא יודע משהו, ושאולי המשהו הזה יוכל לעזור לה, אך אסור להתערב עם עניינים הקשורים לעתיד. חזיונות זה דבר מסוכן. אנשים מסוימים לא מוכנים לקבל את העתיד שלהם לפעמים, והם עושים הכל כדי לשנות אותו, אך ברגע שהם עושים זאת, זה משנה את העתיד כולו. אהבות שהיו צריכות לקרות נעלמות, ניצחונות הופכים להפסדים, זו הסיבה שבגללה איש לא צריך לדעת את העתיד, גם אם יבטיח שלא ייגע בו.
"אני לא אראה אותך יותר…" היא החזיקה בשתי ידיו וערפל לבן התחיל להתגשם סביבם. "אל תגיד את זה. אתה יודע שאני אחזור אליכם. כשהירח יופיע היום בלילה תחשוב עליי, תדמיין שאני ממש פה איתכם. זה ישמור עליי."
"לוס, קדימה, אנחנו צריכות ללכת לפני שנאחר למפגש המשפחתי… שלך." טאי הופיעה מאחוריה. היא הביטה בשניהם ונעצרה במקומה. "מצטערת, לא ידעתי שאת עסוקה…"
"זה בסדר, אנחנו סיימנו." היא שחררה את ידיה והרימה את המזוודה הקטנה שנחה לצידה. היא לא לקחה עימה הרבה דברים, רק כמה חפצים חשובים. את השאר היא כבר תיקח מהארון שבביתה.
"את יודעת שיכול להיות שיעבור זמן-מה רב עד שנחזור, נכון?" לחשה טאי באוזנה כשאריאל לא הסתכל. ידיה התהדקו סביב הידית כסימן שהיא אכן ידעה. "אני לא יכולה להגיד לא כשהוא מזמן אותי, ואת יודעת שגם את לא, במיוחד את. סיילון הוא אבי, לא לא יפגע בי." היא אמרה בהדגשה. טאי היתה ביתו של מוות, ובמובן מסוים בת משפחה. אביה הוא אחיו של סיילון.
"זה לא שנהניתי בשהות אבי, את יודעת…" הן הביטו שוב באריאל שעדיין לא הלך. פעמון הדלת צלצל והקפיץ את שלושתם. "הגיע הזמן," הוא אמר בזמן שהן פתחו את הדלת ומלמלו כמה מילים לא מובנות. "אני אתגעגע אלייך, לוס."