חיפושי דרך

"אז את חוזרת לכאן, כאילו, אני מתכוון, לקריה?" היא שמעה קול מאחוריה. חיוך קטן ובלתי נשלט עלה על פניה אך היא מהירה להסתיר אותו. אסור לה לפתח ציפיות על משהו שלא קיים.
"קיבלתי שחרור לשבת- הרב של המקום שיחרר אותי, אבל התנאים של המקום מאפשרים לי עד שלושה שחרורים לשנה, כך שיש לי שלושה שבתות בבית." הוא התקדם לכיוון הכיסאות והיא התיישבה על זה שהיה קרוב יותר. היא הרגישה את רגליה קורסות עוד שנייה.
"היית חסרה כאן, הצוות לא היה אותו דבר בלעדייך. טליה גם עזבה את הצוות שלנו, כך שרק אני נשארתי, ואני ממילא כמעט ולא נמצא כאן." היא שינתה תנוחה והביטה בפניו. אין עוד ממה להתבייש.
"כן בטח, אני בטוחה שהייתי חסרה לכולם. אנשים כאן בקושי רואים אותי, ואתה בעצמך אמרת את זה פעם." אנחה כבדה יצאה מפיה."אני מצטערת שנשארת לבד לארגן את הפעולות." הוא התקרב עם כיסאו עד שהתיישב ממש לפניה. הוא היה לחוץ ורגיש ובמובן מסוים גם קצת… כנה?
"את יודעת שלא התכוונתי לזה כך, ובטח שלא לפגוע בך. את יודעת שתמיד אני ציני, אבל עכשיו אני לא. אני הכי רציני עכשיו, ואת באמת היית חסרה לי." שתיקה מביכה שררה ביניהם. היא לא באמת ידעה מה להגיד לו, אבל היא לא יכלה להתעלם מכך שמילותיו באמת הגיעו אליה, נגעו בה. זה כמעט גרם לה לבכות.
"מידי פעם כשהיו לנו השיחות האלה שהיינו מנהלים בדרך הביתה או בדרך לכאן אני תמיד הייתי אמיתית איתך. הרגשתי שאני יכולה לדבר איתך על הכל, וזה רק כי באמת היית מקשיב. זה היה כיף ומנחם, אבל לא יכולתי להמשיך כך לנצח." חרטה רגעית תקפה אותה והיא הרגישה שהיא אינה מוכנה לדבר עדיין.
"בכל אופן, אנשים עומדים להתחיל לבוא לכאן עוד מעט, צריך להתחיל לסדר כאן…" היא שנתה נושא. היא קמה והחלה לסדר כיסאות במעגל, בעוד שהוא קם אחריה, מנסה לעמוד בזוית שבה היא תשים לב אליו מבלי להתעלם.
"מה אני צריך לעשות כדי להוכיח שאני דובר אמת, שאני לא עובד עלייך או משהו? נכון, מידי פעם הייתי מתנהג נורא וגם אומר דברים בלי כוונה, והם היו פוגעים, אך זה לא שאני באמת התכוונתי לכך." הוא הביט בה, ובפעם הראשונה זה שנים היא שמה לב שהכאב בעיניו אמיתי.
אריאל התקדם אליה, אך לא יותר מידי, כדי שלא ייווצר מצב מביך והיא החלה לבכות. תחילה היא ניסתה להסתיר את הדמעות מעיניו אך משהו כבד צבט בליבה חזק כל כך, שהיא פשוט התקפלה על רגילה וכיסתה את עיניה בידיה.
קולו היה מבוהל. "למה את בוכה?" היא לא היתה אחותו, כך שהוא לא היה יכול לחבק אותה או לגעת בה; בעצם, לא היה דבר שהוא היה יכול לעשות כדי לעזור לה.
"כי אתה מבלבל אותי! אתה כל כך אטום כלפי מה שאנשים מרגישים! ניסיתי, באמת שניסיתי להתנהג כאילו הכל בסדר, כאילו דבר מתוך כל זה לא משפיע עליי, אך זה לא נכון! זה בלתי אפשרי! משום מה אני מרגישה שכאילו כל פעם שאני בסביבתך משהו בי משתנה. אתה נחמד ומצחיק וכיף לי מאוד בקרבתך… אני לא יודעת איך להגדיר את זה. אני לא רוצה שזה ייהרס, אך מצד שני אני גם לא יכולה להמשיך כך. זה כואב לראות אותך מדבר עם מישהי אחרת, כשאתה צוחק או סתם מחייך. פתאום אתה הופך להיות מישהו אחר לגמרי… אני לא מרגישה טוב, רק תגיד להם שאני הייתי כאן ושהלכתי הביתה…" היא סיימה את דבריה באנגלית, דבר שמזמן לא עשתה. עיניה היו עכשיו נפוחות ואדומות, אך היא בכל זאת הביטה בו.
זו היתה הפעם הראשונה שהיא נעמדה מול מישהו בלי פחד ואמרה את הכל, ישר בפרצוף.
הוא היה משותק. פניו היו קפואות בין הבעת הפתעה למבוכה. הוא פשוט עמד כפסל, בלי לזוז, בלי להשמיע קול.
היא החלה לצאת וכשהדלת מאחוריה נסגרה היא התקדמה לעבר המדרגות. בדיוק כשהחלה לעלות בהן הדלת נפתחה והוא יצא אחריה בריצה. היא החלה לרוץ גם היא, מנסה לברוח ממנו. בדרך כלל היא היתה מצליחה, עם מהירותה הרבה, אך הדמעות עייפו והחלישו אותה.
מבלי שמישהו מהם שם לב, ידו תפסה את זרועה ועצרה אותה במקומה.
"אני מצטער," אמר, אך היא לא הביטה בו לכן לא יכלה לראות את הבעת פניו. "אני לא יודע איך לענות לך בצורה שתרצה אותך. פעם אמרת שאת לא רוצה אהבה כמו באגדות, ואני לא רוצה לשטות בך. אני מרגיש משהו, כן, את תמיד מושכת לי את העין, תמיד מעניינת ומסתורית, מלאת כישרון. אני לא יודע איך להתחיל קשר, לכן הכל נגמר כך, אבל בואי לא נהרוס את מה שיש עכשיו." שוב הוא עושה את זה, נוגע בה עם מילותיו, והיא מאמינה לו, כי היא יודעת שהוא לא ישקר לה.
הוא פשוט לא.
בלי לנתק את הקשר עין שנוצר ביניהם הוא נהפך מודע לידו שעדיין אוחזת בזרועה. היא ציפתה שישחרר אותה, אך לא נראה שזה מפריע לו.
"היד שלך," היא אמרה לו, מעט בלחש. הוא העביר אותה אל כף ידה, לחץ מעט, ושחרר.
"אל תלכי, תישארי כאן. יש לנו רק שבת אחת בזמן הקרוב, ועכשיו שאני יודע שאת חוזרת… אל תהרסי לעצמך משהו שחיכית לו רק בגללי." הכל הרגיש כל כך פיוטי, כל כך עתיק. היא כמעט ולא האמינה שזה קורה לה.
"אני חיכיתי לזה רק בגללך." היא אמרה לו והשפילה את עיניה. "אני צריכה ללכת לחשוב. תמשיך לסדר, ואני כבר אחזור מתישהו בהמשך."
"איך אני אדע שתחזרי?" הוא קרא אחריה.
"תאלץ לסמוך עליי."